ציון, אדמתי והיפנים

מנהלת התוכניות לנוער וצעירים במועצה הבין דתית המתאמת בישראל, אביגיל משה, הזמינה אותי לסמינר של קבוצת סטודנטים ישראלים ופלשתינים הנפגשת עם קבוצה של סטודנטים בודהיסטים מיפן. התבקשתי להקרין את סרטי ציון, אדמתי ולשוחח עם הסטודנטים על מקומן של טראומות לאומיות בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי והשפעתן על הזהות האישית שלנו. הסמינר עוסק בשאלות של זהות – זיכרון קולקטיבי – נרטיב ואיך הם מעוצבים בכל אחת מהחברות.

         

במסגרת התחקיר שעשיתי ב – 2002 לקראת יצירת ציון, אדמתי, קראתי את מלחמות לא קורות מעצמן של ההיסטוריון מוטי גולני. הספר נתן לי מפתח לדלת שהייתה נעולה.  הכניסה לחדר הייתה כמו חטא איום ונורא; חקירת המיתוסים שעיצבו אותי ופירוקם. אחד אחרי השני. בתחילה בחנתי את מיתוס מלחמת השחרור, עברתי לשואה, מתנחלים, משפחה, אימהות, נישואין ומאז, הלכתי והשתחררתי.  מאז, עסקתי בדילול עומס הטראומות היהודיות והישראליות שעיצבו את זהותי. מאז, אני הולכת ומשילה מעלי מיתוסים שמעולם אף אחד לא שאל אותי אם אני מעוניינת לשאת אותם על הגב שלי. והיה כבד המשא.

                                 

נראה שהסטודנטים הבודהיסטים מיפן יבינו היטב את האפשרות הזו. היפנים יבינו מה שהישראלים והפלשתינים מתקשים להבין. היפנים יבינו שכל עוד הישראלים והפלשתינים לא פוסקים מלטפח מיתוסים לאומיים, יימשך המאבק האלים לנצח. מאבק אשר ממשיך ומשתמש בטראומות של השפלה, היעדר עצמאות ובית, מחסור ורעב.  האפשר לקוות לשינוי?

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אהרן  On 3 בדצמבר 2009 at 9:46

    או רק של אלו שמחבלים בסיכוי לשלום ?

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 3 בדצמבר 2009 at 9:55

    מוזנים לא במקרה. להמון אנשים יש מה להרוויח, כוח ובעיקר כסף, מהמשך הסכסוך גם אם הם מעמידים פנים שהם עושים מאמצים לסיימו.

    אהבתי

  • יולי  On 3 בדצמבר 2009 at 9:57

    אני מציעה ראשית להכיר את המיתוסים באופן כל כך אינטימי שאולי יפרק אותם מנשקם הסודי שמלבה את אש האלימות, החמדנות והשליליות.

    והשאלה הגדולה היא, כמה צריך במאה ה – 21 להמשיך ולהזין לאומיות במיתוסים שיוצרת לאומנות ופאשיזם. קטונתי אבל מה שבטוח שמה שיש – לא עובד. כאן. וגם שם.

    אהבתי

  • יולי  On 3 בדצמבר 2009 at 9:58

    תודה רבה דפנה שהזכרת את נושא הכסף…יש לי נטייה (נאיבית ולכן טיפשית) לשכוח את המניע הזה שואלי הוא העיקרי במאה ה – 21.

    אהבתי

  • טלי  On 3 בדצמבר 2009 at 13:15

    אנחנו אכן מוזנים בהרבה מיתוסים, הרבה יותר מדי, והם מייצרים יותר מדי בעיות וקשיים (וגם מיתוסים חדשים…).

    אני לא חושבת שצריך (או אפשר…) לפרק את כל המיתוסים האלה, אבל מסכימה איתך מאוד שכדאי להכיר אותם היטב, להיות ערים למניפולטיביות שלהם ולהיכנע להם פחות.

    צריך לכבד אותם – יש להם תפקיד חשוב, אבל אסור לת להם להשתלט על ההווה והעתיד שלנו.

    סביר להניח שהסטודנטים היפנים יבינו (אם כי לא בטוח – המיתוסים שלנו כ"כ מובנים ומוכרים לנו, בכלל לא בטוח שאנשים מבחוץ יכולים להבין את עוצמתם), אבל בטח גם להם קשה להתמודד עם מיתוסים שלהם עצמם…

    אהבתי

  • שאול  On 3 בדצמבר 2009 at 14:10

    קראתי לאחרונה שני ספרים. המאבק המזרחי של סמי שטרית שמצליח להפריד תזה פוליטית מניתוח עובדתי למרות שיש לו תפיסה פוסטקולוניאליסטית. קראתי גם את ספרה של אסתר מאיר-גליצנשטיין "בן בגדאד לרמת גן" שמייחס את "ההצלחה העיראקית" למאבק על מגורים במרכז. את המאבק הובילו דווקא הפעילים הקומוניסטים.בנוסף לכך הספר מדבר באופן חד משמעי על אפליה בדיור ו תעסוקה בין אשכנזים למזרחים.שני המחברים גם יחזד ששונים זה מזו בהשקפה הפוליטית מגיעים למסקנה שהיתה ואולי קיימת עדיין אפליה מובנית על רקע "צבע עור"

    לשני גורמים יש מוטיבציה חזקה מאוד לקבע נראטיב שקרי על "ציוניותם של יהודי עיראק".
    לפעילים העיראקים הציונים שהואשמו ובצדק באוזלת יד לסבל והאפליה של עולי עיראק . הפעילים הציונים העיראקים היו נתונים בין הפטיש של הממסד של מפאי אותו שרתו לבין הסדן של "אחיהם" שסבלו מאפליה וזלזול מצד הפקידות המזרח אירופאית.

    לאחר עשרות שנים מנסים בעלי האינטרסים מהעדה העיראקית לשפץ את תדמיתם באמצעות שיכתוב ההיסטוריה לטובת מדינת ישראל. על הדרך הם מחליטים "להטביל לציונות" באופן רטרואקטיבי את העליה עיראקית ואת צאצאיהם.

    אני לא קונה את הנסיון המכוער ואומר

    ציונות זה בשבילכם ולא בשבילי. ראיתי בעיניים את הדירות במרכז,המכוניות והלוקסוס שקיבלו העולים האשכנזים מרוסיה בשנות ה 70. ראיתי באותו זמן גם את המרוקאים חיים בעיירות ניחשול וקיפוח בפריפריה ובמוסררה.

    אז אני אומר "במטוטא ממכם"

    אל תטבילו אותי לציונות זוהי לא "דתי". אל תכריחו אותי לשמור כשרות,אל תכריחו אותי להינשא ברבנות,אל תכריחו אותי לשמור שבת ואל תכריחו אותי לאכול קש כדי למקסם את מספר היהודים והלא ערבים שבאים לארץ.

    זכותי לתעב את שרנסקי ואידה נודל למרות שההסתדרות הציונית רואה אותם כאבירי חלומותיה.

    אם בציונות נפלה שלהבת אז איפה המיתוסים האחרים ?מה איכפת לי מ 100 שנה לתל אביב ? למה לקיים את האופרה ?

    כמו ערבים שחיים במדינת ישראל כן איכפת לי שנחיה במסגרת סוציאל דימוקרטית
    שיהיה בטחון אישי,שיהיה חינוך טוב ושרותי בריאות טובים.

    אהבתי

  • שלומי  On 3 בדצמבר 2009 at 14:56

    מדהימה
    צילום
    מהפנט
    עיניים
    למות!!!

    אהבתי

  • אסתי  On 3 בדצמבר 2009 at 20:08

    אם אפשר בכלל להפסיק לטפח מיתוסים לאומיים. יש לי הרגשה שהצורך בקבוצת שייכות הוא אחד מהצרכים הגדולים של האדם. עובדה היא שעדיין במאה ה21 לא מפסיקות להיוולד מלחמות על רקע לאומי, כמובן שלא רק אצלנו. תראו מה קורה ברוסיה המתפוררת ובאפריקה המתעוררת ובדרום מזרח אסיה וכו' וכו'

    אהבתי

  • יולי  On 3 בדצמבר 2009 at 21:42

    טלי,במקרה של הסטודנטים היפנים, אני מניחה שבגלל שהם בודהיסטים הם עשויים להבין טוב יותר תמיכה בפירוק מיתוסים לאומיים המבוססים על טראומות. כאן ועכשיו – נחשב יותר חשוב ממה שהיה או שיהיה. הלוואי על כולנו. ותודה על התגובה.

    שאול, אני שמחה שמצאת אצלי אכסניה לכתיבה חשובה, אבל לא הבנתי את הקשר למה שאני כתבתי – אם התכוונת שיהיה קשר…

    שלומי, תודה.

    אסתי, הצורך של האדם שעליו מדבר מסלאו הוא שייכות אכן, אבל האם קבוצה חייבת מיתוסים כדי להתקיים או כדי לשלוט (על אחרים)? נראה לי שאפשר שלקבוצה יהיה הרבה משותף גם בלי מיתולוגיה.
    תודה בכל מקרה.

    אהבתי

  • שאול  On 3 בדצמבר 2009 at 21:58

    יולי את דיברת על השתחררות ממיתוסים

    אהבתי

  • יולי  On 3 בדצמבר 2009 at 22:27

    התנועה הציונית התבססה על מיתוסים ועדיין
    היא לא מיתוס בעצמה
    אבל, הבנתי את הקשר. תודה.

    אסירי ציון היו מיתוס, כן.
    שלח את עמי – היה מיתוס
    יהוד מדינת ישראל במסגרת המלחמה הדמוגרפית עם מיליון רוסים הוא סוג של מיתוס
    ועוד
    אבל העיקר שאול הוא הסיום שלך מה שכתבת: "כמו ערבים שחיים במדינת ישראל כן איכפת לי שנחיה במסגרת סוציאל דימוקרטית
    שיהיה בטחון אישי,שיהיה חינוך טוב ושרותי בריאות טובים.
    ". אני אתך.

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: