די

כשהתחלתי לכתוב באתר רשימות חשבתי שאני כותבת פרקים עבור ספר שאני רוצה להוציא לאור.  היום, חצי שנה אחרי, למדתי שכל רשימה היא הוצאה לאור. אני מעלה דברים מעולמי הפנימי, מוציאה אותם החוצה, אנשים קוראים, חלקם מגיבים,  ואני בעננים. כל מה שרציתי היה לספר את עצמי.  כל מה שביקשתי היה לבטא את מחשבותיי, רגשותיי וכל השאר. כל שהיה חסר לי, הוא לומר את מה שיש לי לומר ללא פחד, ולעולם לא לשתוק יותר.

כמו למשל, למה לא הלכתי לעצרת הזיכרון לרבין: לאחר ששמעה אותי מסבירה בגלי צה"ל לרזי ברקאי מדוע לא הלכתי לטקס, אמרה דליה רבין, שהיא מצטערת לאן הגיעה החניכה שלה מהצופים.  אז דליה אמרה.  אבל דליה רבין, למרבה הצער, נשמעה בנאומה בטקס השנה כמו מרכזת שבט צופים שבעיקר מרוצה מכמות החניכים שהגיעו ליום השבט שהיא אירגנה.  ואני אמרתי לרזי ברקאי, שאם אחרי 14 שנים לרצח יצחק רבין, מכריז עודד בן עמי בכיכר הדמים במסגרת הטקס: "ועכשיו, שיר חדש של הדג נחש", המצב פָּתֶטִי למדי.

מה באמת מספר הטקס הזה לתושבי מדינת ישראל? כאשר בשני הערוצים האלטרנטיביים שודרו תוכניות טלוויזיה שנקראות מציאות: הישרדות והיועץ המשפחתי, ניראתה מציאות חיינו במלוא עליבותה בערוץ 1, בכיכר.  בכל רגע ורגע בטקס, הלכה וניכרה ההתפוררות של מה שהיה פעם נושא מאחד של מחנה שלם, והיום היא פירורי החלום ושאריות האשליה. למה לא הלכתי לטקס הזיכרון ליצחק רבין? כי לא מעניין אותי שיר חדש של הדג נחש, ופחות ופחות מעודד אותי לשיר בכיכר הדמים הזו, את השיר האנכרוניסטי "שיר לשלום", ולהמשיך ולהזין ולטפח את השקר והאשליה של "אל תביטו לאחור… הניחו להולכים… כי לא חלום הוא…". 

משחר ההיסטוריה האנושית, יצרו בני האדם טקסים כדי שההשתתפות בהם תחולל שינוי לנוכחים בהם. כך המציאו ברית מילה, בר מצווה, חתונה, שבעה ועוד אלפי טקסים תלויי תרבות, דת ומקום. מדינת ישראל לא השכילה, או לא מעוניינת, להשתמש בטרגדיה שהתחוללה ב – 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר למטרות חינוכיות, מוסריות של צמיחה והתפתחות.  מדינת ישראל היא כנראה מדינה צעירה מידי להשכיל וללמוד מהטעויות של עצמה ולכן גם לא חכמה מאוד.  כל פוליטיקאי, מקטן ועד גדול,  חושב על הכסא שלו ואיך יחזיק בו עוד יום או עוד קדנציה ואין חזון ואין חלום. כך שלבוא לכיכר זה לא רק חלום זה הרבה יותר גרוע. זו אשליה ואין לי כל כוונה להזין ולטפח אותה יותר, לא לעצמי ולא לבנותיי, ולא עם עשרות האלפים שהגיעו, או שלא, אבל שרוצים להאמין שהשלום זה חלום בר השגה.  הוא לא. האלימות מאז 14 השנים שעברו מאז הרצח רק הולכת ומתעצמת.  

ללא שינוי רדיקאלי ומלמעלה, הפעילויות מלמטה, יישארו טובות לנשמה שלנו, העוסקים במלאכה, ולקרובינו, אבל הן אפילו לא טיפה בים, כמו שפעם נהגתי להאמין.  הבחירה שלי היום היא פיכחון כואב לעומת אשליה.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • נטלי מסיקה  On 13 בנובמבר 2009 at 12:41

    אחרי הרבה שנים שהייתי הולכת באדיקות רבה. חלק מהסיבות שתיארת כל כך יפה, חלק מסיבות אחרות. מסכימה אתך שצעד ראשון לפני כל מעשה הוא לראות את המציאות.

    אהבתי

  • יוסי דר  On 13 בנובמבר 2009 at 13:14

    "להשתמש בטרגדיה" – לא פתטי (אבל קצת ציני).

    אהבתי

  • קיקה  On 13 בנובמבר 2009 at 13:30

    את מה שכינית "טקסים" אפשר גם לכנות "פולחנים". ושלא כמו בעולם השבטי, בעולם המערבי קורה לא פעם שמהות הפולחן וייעודו מתמוססים ומה שנשאר זה אקט פיזי של התקהלות בקבוצה שמספרה עולה על המשפחה שלנו בליל הסדר, למשל.

    אי אפשר לצפות ממדינה שקמה ונוסדה על טאטוא העבר מתחת למרבד הקסמים שלה, להטמיע אירוע כמו זה ולקיים שינוי מהותי בעקבותיו.

    היינו, רוחנית, במקום שבו רצח פוליטי מתאפשר. אנחנו עדיין לא במקום בו מתאפשר התיקון.

    אהבתי

  • נועם  On 13 בנובמבר 2009 at 15:52

    מלמטה ולא מלמעלה. יותר נכון, מלמעלה – אחרי שתוכשר הקרקע למטה.

    אנשי השמאל שוחרי השלום (המעטים שנותרו) מיואשים, כי הרוב רוצים עוד הקצנה ועיקשות זקופת גו, ולעזאזל המחיר. וזה למרות שמלמעלה המנהיגים דווקא מתפכחים לאט (עכשיו הגיע תורו של מופז), כשמתחוור להם מחירה של הסרבנות הישראלית (מדינת כל אזרחיה, וסוף פסוק למדינה יהודית).

    אפשר להתנחם בזה, שמה שאמר פעם "השמאל הקיצוני" מקובל היום על הליכוד (שתי מדינות, למשל). אבל הלכה לחוד ומעשים (חלקם נפשעים, גולדסטון צודק בביקורתו) לחוד. בפועל, הציבור הישראלי ומנהיגיו צועדים אל הקצנה דתית-לאומנית.

    מה עושים? שומרים על הגחלת למען ימים טובים יותר, שיבואו.

    אהבתי

  • שועי  On 13 בנובמבר 2009 at 15:53

    אני חושב שהעצרת יכולה היתה להמשיך ולהתקיים כהתכנסות שנתית של אנשים הרואים עצמם קשורים במחנה השלום.
    רצח רבין היווה מכה אנושה לתקוות השלום ולפיתרון סכסוך הדמים האזורי כולו.
    לפיכך, דומני כי עצרת כזו מקומה היא בחידוש תקוות השלום, והעשיה למען השלום בקרב התומכים עדיין ברעיון הדו-קיום הישראלי-פסלטיני בשלום ובגבולות ריבוניים מוגדרים בקרבנוּ.

    אהבתי

  • אהרן  On 13 בנובמבר 2009 at 15:58

    שמעתי אותך ברדיו. לקח לי המון זמן להבין שזו את. איכשהו הטון שלך שם אצל רזי ברקאי היה שונה מאוד מאוד מהטון שאני שומע אצלך באתר- דיברת שם כאילו די- נמאס לך. אין לך יותר סבלנות. באתר אני שומע טון מקשיב יותר.
    ולגופו של עניין. יש הרבה מאוד חטאים כאן במדינה שראוי לדבר עליהם. הרבה חטאים של עיוורון. אני לא רוצה להפחית בכלום מן הרצח הפוליטי, אבל רוצה לומר שיש כאן כמה עוולות ברמה קשה מאוד הנדחקות לשוליים. הגורם להשתקת כל אלו הוא קודם הוא הציניות הכללית והכלכלית והתרבותית שמאיינת הכל.

    אהבתי

  • אדם  On 13 בנובמבר 2009 at 16:35

    WORKING THROUGH. כך קוראים לזה בטיפול בנפש. לוקחים את מה שקרה, מה שיש על הצלחת, ומתעסקים בזה ברצינות עד שזה נגמר ומש שנשאר במקום זה מקום חדש וחיים חדשים.או שאנחנו משתמשים בזה, במובן שאנחנו עובדים ברצינות תהומית עם החומרים של החיים שלנו בדיוק כמות שהם, או שזה משתמש בנו, במובן שהלא מודע והמוכחש מנהל את החיים שלכן אינם החיים שלנו.

    וגרוסמן אמר שם בכיכר שהגיע הזמן להביט אל התהום ולהתעורר. זה לא שימוש במובן של ניצול וגזלה, זה שימוש במובן האצילי ביתר של שימוש מכובד ומכבד. אז בוא נדבר ביחד איך אפשר לעשות צדק עם האסון הזה ונשתמש בו שימוש אצילי, נפיק ממנו לקח,לא רייטינג לפסטיבל הנוסטלגיה. זה בנפשנו. שימוש בר קימא שמקיים אותנו.

    אהבתי

  • יולי  On 13 בנובמבר 2009 at 17:45

    נטלי, תודה. מה שכתבת כאן עזר לי להרגיש קצת פחות לבד.

    יוסי, אני עומדת מאחורי ההסבר כאן של אדם ומפנה אותך אליו. המילה שימוש משמשת היום להרבה שימושים שלא היו מקובלים בעבר. רק דוגמא מחיי המקצועיים: פנה אלי ארגון בריטי וביקש ממני רשות להשתמש (USE) בסיפור שלי בסדנאות שהוא מקיים. ואני נתתי להם רשות להשתמש בסיפור שלי כי אין דבר יותר משמח אותי מכך שאנשים ישתמשו בסיפור שלי כדוגמא חיה לפיוס וסליחה. רק לדוגמא. כך שהמילה שימוש היא מילה מאוד שימושית.

    נועם, אל תסמיק בבקשה, אבל אני באמת מודה שאתה קיים. הקול שאתה מביא כאן עוזר לי להאמין שיש אפשרות שיהיה כאן יותר טוב ולא רק יותר רע.

    שועי, תודה. אתה נוטע בי תקווה.

    אהרן, ברדיו אין זמן להיות מאוד קשובים כמו בכתיבה אז כדי למסור את מה שרציתי לומר הייתי חייבת להתבטא כך. אני לא אוהבת את זה אבל משתמשת בכל מיקרופון או במה שמוצעת לי לומר את הדברים שחשובים לי מבחינת החיים שלנו כאן ובכלל.
    ולגופו של עניין, העיוורון, או ההכחשה במילים שלי, משפיעים על כל החלקים של הגוף שנקרא – מדינת ישראל , אז מה שנדחק לשוליים מושפע גם מהבחירה להציג שיר חדש של הדג נחש בעצרת זיכרון לרצח פוליטי בכיכר שבה הוא התרחש 14 שנים מאוחר יותר. "שיר חדש", חזר ואמר עודד בן עמי וחבר הלהקה שעלתה לבמה: שיר חדש. מקווה שהבנת.

    ואדם, תודה רבה על הדברים המדויקים והמבוססים שהבאת כאן לאור הכשרה המקצועית שלך כפסיכותרפיסט.

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 13 בנובמבר 2009 at 18:22

    היא שבמקום לחרוט עמוק לתוך התודעה שלנו שזהו יום שנה לרצח פוליטי, שזאת ההתרחשות שיש לדבר עליה ולחרוד מפניה, זה הפך ליום זיכרון לאיזה סב חביב שהלך מאתנו בטרם עת.
    כל כך קל שדבר כזה יהפוך להיות לא רלוונטי, כפי שאנו רואים.

    אהבתי

  • יולי  On 13 בנובמבר 2009 at 18:33

    פתאום קלטתי שלא הודיתי על התגובה שלך שדווקא כל כך אהבתי. אז תודה וסליחה.

    אהבתי

  • יולי  On 13 בנובמבר 2009 at 18:35

    ב-ד-י-ו-ק
    ועוד לא דיברנו על הנאומים החלולים שנתנו שם פוליטיקאים אופרטיוניסטים. ממש ביזיון.
    תודה דפנה.

    אהבתי

  • טלי  On 13 בנובמבר 2009 at 19:06

    השלום הוא כן חלום בר השגה, ברמה הכי ריאלית ואמיתית – זה מצד אחד.

    מצד שני- יש רבים מאוד שעושים שימוש ציני בחלום הזה ומרוקנים אותו ממשמעות, אכן אין משמעות לשיר השלום המושר בפי מי שעושים מלחמה- גם אלה הקוראים לעצמם ימין וגם חלק גדול מאלה המכונים שמאל (מפלגת העבודה, קדימה…). זה שימוש ציני ומבזה בחלום השלום ואני מסכימה איתך שלקחת חלק בתעשיית האשליה הזאת זה צבוע ומסוכן.

    א-ב-ל, זה שיש אנשים שמרוקנים את החלום מתוכן לא אומר שהחלום עצמו מרוקן מתוכן, בדיוק ההיפך! ולכן אני מסכימה עם נועם לגבי השינוי שחייב לבוא מלמטה ולגבי זה שמוטלת על כולנו חובה קדושה (כן, קדושה. עד כדי כך) לעשות כל מה שביכולתנו כדי להעיר ולעורר מלמטה ולצקת משמעות של אמת בסיסמאות. כן, לפוצץ את בלוני הפוזה הנפוחים של "ידינו המושטת לשלום" בעודה לוחצת על ההדק, אבל לא לוותר. בשום פנים ואופן לא.

    אהבתי

  • יולי  On 13 בנובמבר 2009 at 23:22

    מי ייתן ואת רואה יותר מדוייק ממני.
    אני אשמח להיוכח שטעיתי
    אני אשמח להודות שראיתי לא נכון
    כך או כך, אני אתך בתחושת החובה של אמת משמעות ושלום
    אבל נראה לי שאנחנו במיעוט הולך ומתכווץ.
    ולא, אני לא מוותרת. רק מתייאשת מפעם לפעם.
    תודה רבה.

    אהבתי

  • שרון רז  On 14 בנובמבר 2009 at 8:36

    כל שהיה חסר לי, הוא לומר את מה שיש לי לומר ללא פחד, ולעולם לא לשתוק יותר.

    אני מסכים איתך בכל הנוגע לרבין אבל רציתי לשבח אותך על כל הפיסקה הראשונה דווקא, פיסקה מבריקה ואישית וכתובה באופן נוגע ויפהפה

    אהבתי

  • יולי  On 14 בנובמבר 2009 at 11:03

    תודה על ההחזר הרגיש, התומך והמעודד. כפי הנראה אכן לא אשתוק יותר. תודה רבה.

    אהבתי

  • ר.בקצה  On 15 בנובמבר 2009 at 16:09

    רבין תיעב את מרצ ויוסי ביילין ("הפודל של פרס"), לכן לא ברורה ההשתלטות העוינת של האחרונים על מורשתו.
    בנאומו האחרון בכנסת הוא דיבר על ישות פלשתינית שתהיה "פחות ממדינה", על הקמת גושי התיישבות נוספים ביו"ש , ואף שיבח את גוש קטיף.
    לא מדינה פלסטינית ולא בטיח, להד"ם.
    היחיד שחזונו דומה במעט לחזון רבין,הוא בנימין נתניהו בנאום בר אילן.
    סובבו את זה איך שתרצו, הכל מופיע בפרוטוקול הכנסת-"פחות ממדינה", כך במקור.

    אהבתי

  • אלישבע זלצר  On 15 בנובמבר 2009 at 19:53

    בדרכי הביתה על אבן גבירול, כשחזרתי מביקור אצל חברים, נאלצתי לשמוע כמה משפטים מפיו של איני זוכרת את שמו – אולי שר החינוך- עמכם הסליחה. וזה היה די מחפיר. זה היה נאום פוליטי לטובת הדובר ההוא, נאום מליצי וריק מתוכן. אוזני שמעו ועיני ראו את ההתקהלות החברתית הסתמית ברחוב. חבורות זוללי פיצה. סקטבורדיסטים, חברים שישבו על כוס קפה. לא חשתי בצער או בשום רגש אחר שתלה באוויר, רק את התחושה הזאת של "למי איכפת" והנערים הלבושים במדי הנוער העובד שהיגיעו מהסניף בשדרות עמנואל ובכלל אין להם מושג מי היה רבין ולמה באו הנה. אח"כ הם ישבו בפלאפל ארבע הטעמים על פינת ארלוזורוב וסיימו עוד ערב ריק מתוכן.

    אהבתי

  • Yoni Ofir  On 15 בנובמבר 2009 at 21:11

    בקשר לתגובת ר. בקצה,
    הייתי מוסיף, אולי לטענתך, שרבין עצמו היה מפקד בשורות ההגנה במבצע של "טיהור" התושבים הפלסטינים הפלסטינים של לוד ורמלה, שהיו בשטח שאז נכלל בגבר הגדה המערבית.
    אפשר גם להזכיר, כי מנחם בגין חתם שלום עם מצרים, אותו מנחם בגין שהיה ראש הארגון, 1944-1948, שללא כל צל של ספק היה ארגון טרור יהודי.
    רבין לא היה צדיק גדול בעיני, כמו בגין ורבים אחרים שהיו שותפים ואחראים למעשים נוראים בשם הלאומנות הציונית.
    אבל השאלה הנשאלת היא, האם אותם אנשים יכלו למצוא דרך לקדמה, לאיזושהי הבנה, לאיזשהו שלום.
    אנחנו לא צריכים מלאכים שיעשו שלום. צריכים בני-אדם שמוכנים להכיר בטעויות, מוכנים לנסות להבין, לנסות להתפשר.
    לא ראיתי עדיין את הרוח הזאת בבביבי, אם אתה רוצה להשוות, ממש לא.

    אהבתי

  • ר.בקצה  On 16 בנובמבר 2009 at 9:29

    מר אופיר,
    הייתי מציע לך לא להכנס לכל מיני הגדרות של טירור, היות וה"פרטנרים" שלנו לשלום הם טרוריסטים פאר אקסלנס, אחד לאחד, כולל הכוכב החדש שכרגע מקבל ביקורי חכ"ים בכלא.
    ממילא לא הבנת כלל את טענתי-
    רבין לא התכוון מעולם להקים מדינה פלסטינית,שאף לחזק את גושי ההתיישבות ותיעב את מרצ.
    הכל מופיע שחור על גבי לבן בפרוטוקול הכנסת.
    יתרה מזאת,
    לא מדובר על רבין במלחמת העמצאות, אלא על רבין מס' ימים לפני הרצחו.
    מה שהמחנה הנאוריסטי עושה הוא פשוט עיוות של מורשתו (אם יש כזו)
    מה יקרה עוד 10 שנים,תגידו שרבין תמך בזכות השיבה?
    רבין היה ציוני, אתם לא. ביניכם לבינו פעורה תהום.

    אהבתי

  • Yoni Ofir  On 16 בנובמבר 2009 at 11:23

    לר. בקצה,
    שים לב לכתוב בראש מדור התגובות:
    "התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד."
    אתה כותב אלי בלשון רבים, מכנה אותי כחבר המחנה הנאוריסטי, וכלא-ציוני.

    אני, ר. בקצה, אחליט למי ולמה אני שייך, לא אתה.
    כרגע אנחנו על קו של שיחה או התכתבות פרטית – אם את או אתה רוצה לייצג מפלגה או תנועה, או לזהות אותי כחבר תנועה מסויימת, אנא התכתב או התכתבי עם אחרים שמעוניינים בכך. סוף תגובה.

    אהבתי

  • יולי  On 16 בנובמבר 2009 at 12:27

    יוני יקר, האיש המסתתר מאחורי השם הבדוי (ר. בקצה) ייתכן ומקבל הרבה כסף לכתוב את התעמולה הפוליטית שלו בכל פוסט אפשרי באינטרנט ולא כדאי להימשך לוויכוחי סרק עם אנשים כמוהו. שקלתי למחוק את תגובתו הראשונה ועדיין חושבת לעשות כך על שתיהן אז, אנא ממך, אל תשחית את זמנך לריק.
    ולקורא המתחזה לקורא ולמעשה עסוק בהפצת אג'נדה פוליטית ימנית, אני קוראת לא לבקר אצלי ברשימות. תודה וסליחה אם פגעת שלא לצורך.
    ולאלישבע זלצר, אני מודה על מה שכתבת כאן.

    אהבתי

  • ר.בקצה  On 16 בנובמבר 2009 at 14:45

    להתמודד עם טענות את מסוגלת?
    השתלטתם בעורמה על מורשתו של רבין,וכעת , משנחשפה ערוותכם,אתם מבקשים להשתיק את האמת.
    רבין דיבר על ירושלים מאוחדת,על גושי התיישבות ועל "פחות ממדינה" .
    ואילו בהפגנה בכיכר הוא שויך ליוזמת ז'נבה.זה רציני?
    הרי הוא תיעב את יוסי ביילין והתנגד למדינה פלסטינית.
    לא תזהו חופש ביטוי גם אם הוא יבעט בישבנכם,נאוריסטים.

    אהבתי

  • אדם  On 16 בנובמבר 2009 at 16:26

    ובכן, לשיטתך, מדוע רבין נרצח?

    אהבתי

  • ר.בקצה  On 17 בנובמבר 2009 at 9:27

    אדם,
    למה כוונתך?
    רבין נרצח ע"י אדם מתועב שרצה להרשים את חברתו,אדם שהתנגד לכל שליטה פלסטינית בשטח.
    מפה ועד מדינה פלסטינית- תהום
    מפה ועד חלוקת ירושלים- תהום
    מפה ועד עקירת התנחלויות- תהום.

    אהבתי

  • אדם  On 17 בנובמבר 2009 at 13:04

    זמן קצר לפני שרצחו את יצחק רבין, בנימין נתניהו עמד ונאם בהפגנה שבה רבין נקרא בוגד. אם, כדבריך, רבין היה כל כך רחוק מפשרה משמעותית ומסוכנת אז שתיקתו של ביבי לנוכח אורגית השנאה של הימין לרבין הייתה עוד יותר נתעבת ממה שהשמאל אומר עליה היום.אם לרבין היתה דרך להתקדם בלי להביא את הקץ האנט-ציוני בעיניך אז בודאי ובודאי שביבי היה צריך לעמוד לצידו.

    בכל מקרה, קלינטון אמר לאחרונה שלו רבין היה נשאר בחיים היינו מגיעים לשלום תוך שלוש שנים. על זה אבל השמאל ועל זה אני מבכה את רבין, השלום הולך ומתרחק ולדעתי זה ממש מתאים לביבי. ימים יגידו.

    ואגב, לאהוב את ישראל יותר ממה שיולי אוהבת אי אפשר. חבל שאתה לא רואה את זה ומדביק בחופשיות את התווית של לא ציונית עליה. זה אמנם לא שלילת חרות הביטוי ככזאת אבל באוירה של ישראל היום אתה הולך, בעיני, לקיצוניות שמונעת שיח בין אנשים עם דעות שונות ע"י פניה מפריזה לרגש ללא קשר לעובדות.

    אהבתי

  • ר.בקצה  On 17 בנובמבר 2009 at 17:02

    יא חביבי, אני במזרח ואתה בסוף מערב.
    אני מלין על ההשתלטות הנאוריסטית המכוערת על מורשתו של רבין, ואתה מתאונן על הסתת הימין נגדו.
    אני מדבר על נאוריסטים ואתה מדבר על שמאל.
    נאוריסט הוא לא שמאל!
    אין לו דבר וחצי דבר עם השמאל.
    מטרתו אחת היא, להפוך את ישראל למדינה לא יהודית.
    אם תעיין בתגובותיי הקודמות תגלה שהמילה שמאל לא מופיעה שם, ולא בכדי.
    אכן, ישנם מגיבים ימנים שכורכים את השמאל כולו בחבילה אחת, אך זו טעות מרה-
    הרי לא יתכן שקבוצת אנשים הסובלת מאלרגיה לעבודת כפיים תחשב כשמאל, נכון?
    מה לאילן גילאון (שמאל אמיתי) ולנאוריסטים שחילקו פליירים של רק"ח בת"א לפני הבחירות?
    זה לוחם למען זכויות הפרט באשר הוא פרט, ואלו מעריצים של האויב הערבי,המכשירים את כל פשעיו.

    אהבתי

  • אדם  On 17 בנובמבר 2009 at 22:43

    אוקי. כל ענין הנאוריסטים לא ברור לי ואני מניח שיש כזה דבר אבל במה זה קשור לרשימה של יולי כאן? אין אלרגיה לעבודת כפיים, אין פליירים של רק"ח ואין מעריצים של האויב הערבי שמכשירים את פשעיו.

    מה שיש זו אישה שחושבת שאלו שבאו לכנס לא באו לארוע שרלוונטי לבעיה ומקדם את הפתרון. בעצם נראה לי שגם אתה חושב כך.

    אהבתי

  • ר.בקצה  On 18 בנובמבר 2009 at 9:03

    רגע, רגע, אדם.
    אני לא נכנסתי ראש בראש בכותבת, אלא היא זו שאיימה במחיקתי.
    אני בסה"כ הגבתי לדיון המתפתח בתגובות.
    זהו אופיו של האינטרנט- הוא מאפשר פיתוח של הדיון מעבר למסילה הצרה של הטור.
    שים לב להיסטריה שבא התקבלו תגובותיי (הכוונה לא אליך),וחשוב על מי היא מעידה, עליי או על השאר.

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: