דוקומנטרי אישי בבצלאל

האנתרופולוגית הפוליטית יונה וייץ מנחה קורס דוקומנטרי אישי בבצלאל.

בקטלוג כתוב: "הקורס מעוניין לחקור את ה"אישי" באמצעות מפגש בין המתודה האנתרופולוגית "סיפורי חיים" לבין הדוקומנטרי-אישי. העיסוק בדיוקן של ה"עצמי" מייצר נרטיב מֵסָפֵּר החושף את המבט הפרטי והאינטימי על האישי ואת המתח בין האישי לחברתי-תרבותי-פוליטי. במסגרת הקורס נלמד את הסוגיות השונות הכרוכות במתודה המחקרית "סיפורי חיים" באמצעות בחינת ז'אנרים שונים בקולנוע ובצילום הדוקומנטרי-אישי. הקורס כולל מפגשים לימודיים עם הצלם מיקי קרצמן והבמאית יולי כהן (יוצרת הטרילוגיה המחבל שלי, ציון, אדמתי ו האח שלי). מטלות הקורס: יצירה דוקומנטרית במגוון טכניקות וחומרים חזותיים המלווה ברפרט ותיעוד אקדמי של הסוגיות השונות המגולמות בתהליך העבודה.".  הקורס ניתן במסגרת המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, פתוח לסטודנטים מכל החוגים ובמסגרתו עושים הסטודנטים מסמך דוקומנטרי אישי. 

התבקשתי על ידי יונה וייץ להקרין את  ישראל שלי ולדבר על ארגון ובנית הסרט כמסמך מגובש סביב ציר מרכזי.  תקציר הסרט אומר: "במשך עשור תיעדה יולי כהן את ניסיונותיה לשחרר מן הכלא מחבל שתקף אותה בלונדון, את התמודדותה עם המיתוסים שעליהם התחנכה ואת הרצון שלה להתפייס עם אחיה החוזר בתשובה. כהן טיפלה בכל הנושאים הללו בנפרד בטרילוגיית סרטיה – המחבל שלי, ציון, אדמתי והאח שלי – ועתה היא נוגעת בשלושתם יחדיו באמצעות נקודת מבט חדשה וחומרים טריים.".

        

כאשר אני שואלת את עצמי מה הוא הציר המרכזי של העשייה הדוקומנטרית האישית שלי, אני מגלה שהרצון והנחישות לספר את הסיפור שלי בדרך שאני רוצה לספר את הסיפור, ולא בדרך שאחרים סיפרו, מספרים ויספרו את ה סיפור שלי – האישי וגם הקולקטיבי, הוא הציר המרכזי.  לכל אחד יש סיפור חיים, לכל אחד יש אלפי חלקיקי סיפורי חיים, השאלה היא כמה חשוב לו, או לה, לספר אותם. כאשר יצאתי אני לדרך, לא ידעתי כמה חשוב לי לספר את הסיפור שלי. לא ידעתי כמה הושתקתי. לא ידעתי כמה אמרו לי מה הסיפור שלי ולא הקשיבו לי ולסיפור שלי.  רק היום, ממרום עשר שנים של מסע דוקומנטרי אישי, אני יודעת לומר שכך מצאתי את הקול שלי.

אז אולי זה הדבר החשוב ביותר שאני יכולה לספר לסטודנטים צעירים שהגיעו ללמוד בבצלאל. חפשו את מה הכי חשוב לכם, חפשו את הקול שלכם, אל תוותרו לומר את מה שאתם רוצים לומר. בסיפור ובכל אמצעי ויזואלי ואחר.

בשיעור האסטרטגיות בהמשך, שיהיה על כיצד בפועל מבצעים זאת, יהיה זה כבר סיפור לגמריי אחר.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • תמי  On 10 בנובמבר 2009 at 21:52

    נראה שמזומנת להם חוויה משמעותית. אני מקנאה 🙂
    יום אחד… גם אני אעשה סרט. אולי.
    שיהיה לך מפגש משמעותי ומרחיב דעת עם הסטודנטים!

    אהבתי

  • יולי  On 10 בנובמבר 2009 at 22:19

    המון תודה תמי
    😉

    אהבתי

  • אורה  On 10 בנובמבר 2009 at 22:31

    לספר את הסיפור שלך: נראה לי שמהחומרים הללו קורצו היצירות הטובות, שיש בהן את האמת הפרטית של היוצר שיוצקת את התוכן המשמעותי ביותר. אז בהצלחה (או יותר נכון לאמר: המשיכי להצליח)

    אהבתי

  • יולי  On 10 בנובמבר 2009 at 23:11

    תודה רבה אורה.
    כן, גם אני חושבת שב-לספר אמת יש הרבה יופי. וגם ב-לחיות אמת יש הרבה יופי למרות שיש שם (באמת) גם לא מעט כאב.

    אהבתי

  • טלי  On 11 בנובמבר 2009 at 16:41

    מרגש שמצאת את המטרה שלך, ואת הקול שלך, ואת הסיפור שלך, ושאת מצליחה להעביר את זה הלאה בדיוק כמו שאת רוצה.

    וגם מעורר השראה.

    אהבתי

  • אדם  On 11 בנובמבר 2009 at 17:56

    “There is a vitality, a life force, a quickening that is translated through you into action, and there is only one of you in all time, this expression is unique, and if you block it, it will never exist through any other medium; and be lost. The world will not have it. It is not your business to determine how good it is, not how it compares with other expression. It is your business to keep it yours clearly and directly, to keep the channel open. You do not even have to believe in yourself or your work. You have to keep open and aware directly to the urges that motivate you. Keep the channel open. No artist is pleased. There is no satisfaction whatever at any time. There is on a queer, divine dissatisfaction, a blessed unrest that keeps us marching and makes us more alive than the others.”

    אהבתי

  • יולי  On 11 בנובמבר 2009 at 21:06

    תודה טלי. את נהדרת.

    תודה אדם. טקסט נפלא. אעביר אותו (גם) לסטודנטים

    אהבתי

  • מיכל  On 11 בנובמבר 2009 at 23:56

    וזה לא פשוט בכלל. המיקוד הזה. חוסר הויתור. הבדיקה העצמית אם זה באמת זה.
    לא טריוויאלי בכלל.

    ת ו ד ה

    אהבתי

  • Yoni Ofir  On 12 בנובמבר 2009 at 1:32

    שלום יולי,
    קראתי היום מאמר של MALCOLM FRASER, שהיה ראש ממשלת אוסטרליה בין 1975 ל-1983, מאמר שהוא כתב ב-1999, בהקשר לתהליך הסליחה בין האבוריגינים והאוסטרלים בני ארצות אירופה, תהליך שנחגג ב"יום הסליחה" ראשון ב-1998. הוא כותב:
    FACING THE TRUTH ABOUT OUR OWN PAST, WHEN IT IS CONTRARY TO THAT WHICH WE HAVE BEEN TAUGHT FOR GENERATIONS, IS DIFFICULT. UNLESS NON-ABORIGINAL AUSTRALIANS ARE PREPARED TO LOOK AT THE PAST HONESTLY THERE WILL BE NO REAL RECONCILIATION WITH ABORIGINES

    הסיפור שלך הוא סיפור בתוך סיפור. המחבל שירה עליך לא ירה עליך. הוא ירה על ישראלים שכבשו את ארצו. ואת, במשך שנים, חיית בתוך ההבנה שאת קורבן. את הסיפור של פאהד למדת בהמשך. וגם הסיפור של פאהד הוא סיפור בתוך סיפור. פאהד, כמו שהבנתי, השתחרר מהמיתוס הקולקטיבי בזה שהבין שמה שהוא עשה, הוא עשה לבני-אדם, לא לדמויות סיפור. ואת, כמו שהבנתי, השתחררת מהמיתוס קולקטיבי של "אנחנו קורבנות טרור", בזה שלמדת שיש סיבה לכאב, שיש כאן מולינו אנשים, בני אדם, עם חולשות ויכולות כמונו. זה בעצם, לספר סיפור אחר מאשר הסיפור הרטורי הלאומני האוטומטי, שמסופר כל יום וכל שנה, בשתי גרסאות שונות לגמרי.

    אני מאמין שהגשר היחיד בין העולמות הללו הוא במציאת הסיפור האישי. עמים לא נפגשים, עמים לא סולחים. בני-אדם נפגשים, בני-אדם סולחים. על כן כל-כך חשוב שנמצא את עצמינו בתוך כל הסיפור.

    אהבתי

  • יולי  On 12 בנובמבר 2009 at 9:50

    המון תודה מיכל.

    יוני, נראה לי שאנחנו לגמריי מסכימים. זה כל הסיפור. אחרת אנחנו תיבת תהודה של הפוליטיקה ותו לא.

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: