סליחה ב – 4 בנובמבר

זה כמה שנים שאני לומדת ב עלמא

עלמא מציעה דרך חדשה ללימוד טקסטים יהודיים אשר תורמים לי בעיסוק האינסופי בזהות היהודית- ישראלית.  אני מלאת הכרת תודה לרות קלדרון, העומדת בראש בית המדרש החילוני הזה על הלימודים במלגה מלאה. זו מתנה יקרת ערך עבורי. אומרים לי: "בואי ללמוד. אנחנו משלמים למרצים מהשורה הראשונה בארץ. רק בואי".  וכך, ביום שישי פעם בחודש, אני שמחה להגיע לבית התרבות העברית במרכז תל אביב, ובמשך ארבע שעות להשכיל, לחשוב, לעיין, לשוחח.  להתעשר.

במסגרת ביקור של מספר נשים יהודיות אמריקאיות מ – National Council of Jewish Women  הזמינה אותי רות להעביר איתה שיעור.  בפגישת ההכנה החלטנו ללכת על סליחה.  סיפרתי לרות כמה חפרתי, נברתי וחיפשתי נואשות אחרי טקסטים ממקורותינו היהודיים העוסקים בסליחה וכמה שלא מצאתי.  "יש יום אחד בשנה", אמרתי, "וזהו:  יום הכיפורים.".  אבל רות אמרה שיש כמה טקסטים והיא תציג אותם (באנגלית כמובן) שם.  לאחר מכן, נקרין חלק מסרטי ישראל שלי העוסק ב-סליחה , ואז נשוחח בנושא עם הנשים האמריקאיות שבעיקר מתעניינות במה קורה במדינת ישראל שנת 2009.

הפגישה מתקיימת היום. והיום הוא ה – 4 בנובמבר 2009. ואני לא יכולה שלא להיזכר שוב ושוב מה קרה כאן לפני ארבע עשרה שנים, ב – 4 בנובמבר 1995, ואיך אפשר לסלוח, או על מה, ולמי.

רות אומרת שהקדמתי את זמן הסליחה בשנת 2002, עם סרטי המחבל שלי, וכי עכשיו בשלו התנאים.

האמנם?

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אבנר  On 4 בנובמבר 2009 at 12:37

    מעולם לא הייתי במקום שבו היה לי צורך לסלוח למישהו שפגע בי קשה.
    הניסיון האחרון של האם ששכלה את בנה מירי של צלף במחסום בגדה (מצטער שכרגע לא עולים בי פרטי השמות) מלמד משהו עצוב.
    היא שלחה מכתב לרוצח בנה, נסתה לפתוח דף חדש (אני מניח שזה היה בניסיון להקל במשהו על הכאב והאובדן), וקבלה בתגובה מכתב סירוב שנוסח כקומוניקט פוליטי בינוני למדיי.
    נרה כי את המכתב לא כתב הרוצח עצמו, ואין בו כל ניסיון להתקרב במשהו אל הכאב הפרטי של האם הזו.
    נדמה לי שכל עוד אנשים חושבים במושגים של נקמה, מלחמה, אדמה ודם, לא יכולים להבשיל תנאים לסליחה.
    עצוב.

    אהבתי

  • אסתי  On 4 בנובמבר 2009 at 12:53

    אתה יכול לפרט קצת על המקרה שאתה מספר עליו?
    בהשתדלותי להתעלם מהעתונות ומהחדשות, לא ידעתי דבר על העניין ועכשיו הייתי רוצה לדעת יותר פרטים.

    תודה.

    אהבתי

  • יולי  On 4 בנובמבר 2009 at 13:13

    תודה אבנר. אם גם אתה עצוב, זה עושה אותי קצת פחות עצובה.

    אשר לסיפור של רובי דמלין אסתי,
    http://www.theparentscircle.com/hebrew/friendsMain.asp?id=23
    ובנה דיויד שנורה על ידי צלף בעזה והיה פעיל שלום. היא אכן קיבלה מכתב קשה מאוד אבל לא מרפה מדרך הסליחה. הנה העדכון
    http://news.haaretz.co.il/hasite/spages/1122868.html

    אהבתי

  • נטלי מסיקה  On 4 בנובמבר 2009 at 13:56

    נשמע מעניין, אשתדל להגיע

    אהבתי

  • אסתי  On 4 בנובמבר 2009 at 14:02

    לכן רציתי לדעת את הפרטים.
    אז תודה על הלינקים.
    כתמיד הזוועה טמונה בטוקבקים. שמחזיר אותי למאבק על פניה ותרבותה של הארץ הזאת.

    אהבתי

  • יולי  On 4 בנובמבר 2009 at 14:38

    נטלי, תודה. נראה שאולי לא ניסחתי נכון – זה לא שיעור פתוח לקהל. זה שיעור/פגישה עם הנשים האמריקאיות. (אני מניחה…)

    אסתי, תודה.

    מבקשת להוסיף תגובה של דני ססלר שכתב אצלי בפייסבוק:
    " לדעתי התשובה פשוטה: אנחנו צריכים לסלוח לעצמנו, על
    שהבאנו את עצמנו למצב הזה.
    והמצב הוא: הקלות הבלתי נסבלת של שנאה, רצון לנקמה ו"הידיעה" שלנו שאנחנו כל-כך צודקים וזה "הכל בגלל יגאל עמיר". סליחה, חמלה ואחריות הולכים יחד ואי-אפשר להפריד"

    תודה לדני

    אהבתי

  • טלי  On 4 בנובמבר 2009 at 15:08

    לימוד ומחשבה, כמו בעלמא ובמקומות אחרים זה תמיד עניין מבורך וטוב, ונשמע לי שהשעור הספציפי הזה באמת תפור עלייך ונוגע בלב העניינים שאת עוסקת בהם.

    עקרונית, אבל, זה נראה לי לא כל כך משנה. כלומר, אם את, או רובי דמלין מרגישות צורך בתהליך סליחה ברמה האישי מול מי שפגע בכן אישית- זה גם מאוד לגיטימי וגם יכול להיות מרפא וטוב, אבל ברמה הכללית, מול ארבעה בנובמבר או כל תאריך אחר, הסליחה, בעיני, היא לא השאלה.

    אנשים נוטים לבלבל סליחה עם קבלה או הצדקה, ולכן להרבה אנשים קשה להכיל את הקונספט של לסלוח על ארוע אלים וקשה, וישנה גם השאלה של למי יש זכות לסלוח, כמו שחני שטרנברג כתבה פה מזמן לגבי השואה, אבל אני חושבת שזה פחות חשוב.

    היו ארועים. היתה נכבה, היתה שואה, היה רצח רבין, היו פיגועים, היו מלחמות, היו מעשי אלימות נוראיים שכל אחד ואחד מהם ראוי למקומו ולזכרונו שלו.

    השאלה, בעיני, לא צריכה להיות, מי סולח, על מה והאם, אלא איך ולאן הולכים הלאה.

    איך פותחים את הדף הבא בספר הקולקטיבי ואיך מונעים ממנו להיות צבוע בדם.

    אהבתי

  • יולי  On 4 בנובמבר 2009 at 15:36

    תודה טלי על התגובה המושקעת…

    אבל, אנחנו לא מסכימות: במסעותיי לחקר הסליחה, מצאתי שמול כל איש/ה או אירוע יש מקום לחפש את הסליחה. והסליחה קשורה רק לעולמנו הפנימי. והסליחה – שאני מאמינה בה ואותה לא פוסקת מלחפש – אמורה לתרום לאותו דף (אישי ורק אז קולקטיבי, כאשר זה לא מגיע מלמעלה = מערכות החינוך ושאר הסוכנים שיוצרים תודעה) חדש כל יום, כל שעה וכל רגע. אשמח להמשיך ולהעמיק, אם רק תבקשי. אני מתעקשת להיות מנומקת, אבל רק כאשר יש מי שמתעניין.

    אהבתי

  • טלי  On 4 בנובמבר 2009 at 18:00

    לא להסכים זה לגמרי בסדר, אבל אני לא בטוחה שאנחנו לא מסכימות…

    כלומר, כל מה שכתבת על סליחה נכון, אפילו מאוד, אני לא חולקת על זה בכלל, רק אומרת שזה לא מספיק. כלומר- אם ידוע וברור לכולם שהסליחה היא שלב, אולי הכרחי, בדרך לעשייה, לפיוס, להפסקת אלימות, לבנייה, לביטול העילות לפגיעות הבאות ולסליחות הבאות- אז מצויין.

    אבל יש אפשרות שהסליחה תיתפס כמטרה בפני עצמה, וכמטרה מספיקה, ואז, אם התהליך הרוחני-רגשי של הסליחה הוא המטרה והוא לא מוביל לשום מקום, אז, בעיני, זה מסוכן, כי נותנים פול גז ומשקיעים המון אנרגיה ורצון והתכוונות והכל- אבל בניוטרל.

    לא ברור שאני מתעניינת?…(-:

    אהבתי

  • נועם  On 4 בנובמבר 2009 at 18:21

    לפעמים נדמה שהסליחה היא פריווילגיה של החזק, או שהיא אפשרית בעיקר כאשר הנפגע הצליח להתגבר במידה רבה על הפגיעה בו.

    הדבר נכון שבעתיים בעימותים פוליטיים אלימים. השחורים בדרום אפריקה, למשל, יכלו "לסלוח" ללבנים רק אחרי שהשליטה במדינה עברה לידיהם, לא דקה אחת קודם לזה.

    רצח רבין מסמל את ניצחון הלאומנות הדתית האלימה. הקבוצה שחשה שהרצח פגע בציפור נפשה – מלבד הפגיעה האיומה במדינה ובמשטר הדמוקרטי – נמצאת בנסיגה מתמדת בחברה הישראלית. מעמדה כזו קשה לסלוח.

    ובהערת אגב, כשנאפשר לפלסטינים להקים את מדינתם, ואף נעזור להם בכך, נאפשר להם בזה להתחיל לסלוח לנו על הנכבה ועל הדיכוי בשטחים הכבושים.

    אהבתי

  • יולי  On 4 בנובמבר 2009 at 22:46

    טלי, הסליחה שאני מדברת עליה היא דרך חיים. לא מטרה ולא אמצעי. זו הצעה לחשיבה אלטרנטיבית על האלימות הגואה מסביב. או אפשר לומר, כוח נגדי ל"רק בכוח" או "כל דאלים גבר". מקווה שיותר הסברתי את עצמי. בכל מקרה, ברור שאת מתעניינת. ברור…

    נועם, על אף שכאשר ביקרתי את פאהד בכלא לא חשתי מהצד החזק, היום אני יודעת כמה וכרמה דברים נוספים ועל כן, תודה על הבהירות, הדיוק וההתייחסות לכל האספקטים שמעסיקים אותי. תודה רבה.

    אהבתי

  • Yoni Ofir  On 5 בנובמבר 2009 at 1:14

    תודה על כל ההתכתבויות המאירות.
    אחד הדברים שלמדתי לאחרונה על סליחה הוא, שזה דורש רצון. וזה דורש לרצות להבין.
    אחד הדברים שעומדים בדרך לסליחה זה היהירות. היהירות שאומרת, שלי אין מה לסלוח, ושאני לא צריך את הסליחה של מישהו אחר, כי מה כבר עשיתי למישהו, ומה באמת איכפת לי מהם.

    כבני אדם, אין אפילו אחד שהוא מושלם. אבל היהירות אומרת שהאמת בידינו. ואם האמת בידינו, מה כבר יש לסלוח?

    בענין הרצח של רבין, כן, לסליחה יש משמעות בענין. זה לא בקטע של לשכוח וגמרנו, זה בענין של לנסות להבין מה גרם לדבר הזה. אם אנחנו לא מבינים את התהליכים שגורמים לשנאה, אותה השנאה עשויה להציף אותנו, ופתאום, אנחנו מגיעים למצב של שנאה ורצון לנקמה של אנשים בני עמנו אנו. זה מתכון למלחמת אזרחים.

    אני מאמין, ברוחי הקוסמופוליטנים (ותקראו לי נאיווי), שגם בקשר לעם הפלסטיני יש את אותו המקום לסליחה, ושהעדר הסליחה (שדורשת כאמור הבנה, רצון) הוא שנותן קרקע פוריה לשנאה ולנקם.

    אז מה מראה הסיפור של רובי דמלין בעצם? (ואגב, עם דיוויד למדתי וניגנתי ביחד בתלמה ילין) – שיכול להיות מניע גבוה יותר מהרצון לנקם. כאן, באמת, אנחנו רואים את הסליחה במקומה האמיתי – איחוי של קרע שרק הולך ומעמיק. רובי הבינה, שהכאב שלה הוא אותו הכאב שאותו חשה אמא פלסטינית שהבן שלה נורה. זה אותו כאב. היא באמת הבינה (ואני יודע כי אני מדבר איתה) שכל עוד הנקם ימשיך, ימשיך הכאב. הדבר הראשון שרובי אמרה כשמצאו את האדם שירה בבנה היה, שלא יקחו חיים של אף אחד כנקמה על מות דיוויד.
    הסליחה פה היא לא ענין של מה בכך, או ענין נאיבי. זה בא מהבנה, שהעתיד שלנו כבני אדם, כאנושות, תלוי ביכולת שלנו להתגבר על הפצעים של העבר, ולגדול ולהיות גדולים יותר מאשר החשבון של מי עשה למי וכמה.
    אחד הציטוטים האהיובים עלי הוא מדזמונד טוטו:
    To forgive is not just to be altruistic. It is the best form of self-interest

    אהבתי

  • חנה בית הלחמי  On 5 בנובמבר 2009 at 7:15

    יולי, יש שני דברים שאין לי בהם עניין באופן מוחלט ואני מגיבה לגביהם משום שהעניין של אחרים משבש כאן לא מעט את החיים: לימודי יהדות (בכל קונסטלציה שהיא) וההתקשקשות המושג "סליחה". בלימודי היהדות אין לי עניין כפי שלמשל אין לי עניין ביצירה של אריאל זילבר – הולדתם בחטא והם מייצרים חטאים, שהופכים כל מסר שם למסר שאינו מגובה במעשים. אין בהם משמעות, בתפיסת עולמי ההומניסטית ושמנסה להיות יושרתית. אגב, אני מכירה לא מעט טקסטים ופרשנויות ומוכנה לעשות בהם שימוש רק אם זה עוזר לפרנסתי.
    לגבי סליחה – היא המצאה תרבותית על מנת לשמר את הכאוס. הרי אין באמת דבר כזה. מילה ללא תוכן וללא משמעות. המשמעות היחידה היא בהרפייה מדברים, בהחלטה להביט קדימה. אף אדם לא סולח. אם תבחני את ההסטוריה האנושית (ואפילו בזמננו – למשל, נלסון מנדלה – דוגמא בולטת במיוחד שייצרה שיח "סליחה"), תראי שבעוד מי שנפשם בגבולות הצרים מאוד של חולשות האנוש התקשקשו עם סליחתו, הוא פשוט הביט קדימה ובחר בחזון כקו מנחה, ולא בהתחשבנויות עבר. יש אנשים שמסוגלים להביט קדימה. רוב האנשים – לא. אז הם מדברים על סליחה.

    אהבתי

  • Yoni Ofir  On 5 בנובמבר 2009 at 13:24

    לתגובה האחרומה של חנה –

    מי שלא סולח לא יכול להסתכל קדימה. זאת אשליה של ללכת קדימה, אבל עם שק משא של העבר, שבאיזשהו שלב מתפוצץ ברגעים הפחות צפויים.
    אם את מוצאת שסליחה לא קיימת, אולי שווה לחשוב שהיא לא קיימת בשבילך, בעולם הפרטי שלך, וזה כבר ענין שלך.
    זה כמו לומר שאהבה לא קיימת, כי לא חוויתי אותה. אז שיבואו מדענים ויטענו שאהבה זו אשליה. אותו המדען בוודאי זקוק לאהבה כמו כל אחד אחר.

    אהבתי

  • חנה בית הלחמי  On 5 בנובמבר 2009 at 14:59

    אנשים מרפים והולכים קדימה. לא "סולחים". כמוה, ברוח 14 שנה לרצח רבין – היעדר סליחה היא החלטה לא להרפות.

    אהבתי

  • יולי  On 5 בנובמבר 2009 at 18:09

    אתם מוזמנים להמשיך את הדיון כאן. אותי הוא ממשיך לעניין. סלחו לי שאני לא ממש משתתפת בכלל עומסים אחרים.
    תודה.

    אהבתי

  • Yoni Ofir  On 6 בנובמבר 2009 at 4:02

    תודה חנה ויולי.
    חנה, סליחה לא אומרת להרפות מלראות במעשה מסוים דבר שגוי, אכזר או מטומטם.
    סליחה אומרת להרפות מהכעס הבלתי נשלט, שגורם לנו, בנסיוננו "לתקן את העוול", לשגות, להיות אכזריים ומטומטמים לפעמים באותה מידה, ולפעמים במידה עוד יותר קיצונית מאשר המעשה עליו אנו מגיבים.
    תביני אותי נכון, אני לא רואה סליחה כמושג ליפי-נפש, מושג היפי-אוטופי מתייפייף. אני רואה, שמה שקורה במציאות (ואת כמובן רשאית לקרוא את המציאות אחרת) זה שהעדר הסליחה מביא לעוד אלימות.
    זה להרפות מרגשות מהנקם. ויש לזה השלכות בכל תחום, זה מתבטא גם בפוליטיקה. אבל התהליך הוא לא פוליטי, לא חיצוני, הוא אישי.

    אז את אולי רוצה לדעת אם אני אישית סולח ליגאל עמיר? התשובה שלי היא פשוטה (וכבר הבנתי שיולי תגיד אחרת, אבל זו התשובה שלי):
    כן. לא מפני שהוא לקח אחריות על מעשיו, לא ידוע לי על כך. אבל פשוט מפני שאין בי צורך לנשוא שנאה לו, או לתנועה שהוא משתייך אליה. ואין לי דרך להחזיר את רבין לחיים. אני לא אומר לשחרר אותו, אם הוא עדיין מסוכן. אבל הדרך הכי קצרה לשלום (ואגב, יישום רצונו ורוחו של רבין באותו רגע של מותו), כמו שאני רואה את זה, היא דרך הסליחה.

    ועמך הסליחה אם בכלל לא רצית לדעת מה אני חושב על ענין רצח רבין…

    אהבתי

  • יולי  On 7 בנובמבר 2009 at 20:49

    הרצח של יצחק לא נגלד והפצע לא יתאחה לעולם, הוא הוריש לנו תקווה", אמר שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל, בטקס הזיכרון לרצח רבין בכיכר, לאחר 14 שנים.
    ואני אומרת: כמה זמן עוד נחכה שהתקווה תתממש כאשר הסיכוי הולך ומתרחק?

    אהבתי

  • Yoni Ofir  On 8 בנובמבר 2009 at 1:45

    מתוך נאומו האחרון של רבין לפני מותו:
    "תמיד האמניתי, כי מרבית העם רוצה בשלום. מוכן ליטול סיכון לשלום, ואתם כאן, בהתייצבותכם בעצרת זו, מוכיחים זאת, יחד עם רבים אחרים שלא הגיעו לכאן, שהעם באמת רוצה בשלום ומתנגד לאלימות. אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל."

    מענין, איך בנאומו הקצר בנושא השלום, הכניס רבין את נושא האלימות. זה לא מובן מאליו, כשמדברים על "פוליטיקה". ועוד מענין, שבאותה עצרת, אותו האיש שהרגע דיבר על הוקעת האלימות, נפל קורבן לאותה האלימות.

    זוהי אחריותנו, אלה הנותרים, לשמור על השלום בדרכינו. אלימות כלשהי, בין מילולית או פיזית, לעולם לא תוכל לייצג את השאיפה לשלום.

    יולי, אני נזכר בראיון שלך אצל דן מרגלית, שהראית גם ב"ישראל שלי" – כשמולך אמא של ילדה שנהרגה מפיגוע חבלה בעפולה – והיא דורשת נקם. והיא יודעת שזה לא יחזיר את בתה, אבל מאמינה שזה יתן קצת סיפוק. בסופו של דבר נראה שהיא לא יכלה למצוא מנוח לכאב, ונפגשה אתך. החזקת את עמדתך איתנה, בענין הסליחה. זה לא היה ענין של לשכנע אותה, זה כאילו שהיא מצאה בך שילוב גם של הבנה וגם של שלום – לא היית שם בשביל לחזק את רגשות הנקם, היית שם בשביל להחזיק אפשרות אחרת, של סליחה.
    אני מאמין שזאת התקווה. שיום אחד נוכל לסלוח, שיום אחד נוכל להבין. אפשר בהחלט להתחיל בעצמנו. ראיתי שזה עובד בשבילך, מה שעשית בהחלט עזר לי להבין. יש בזה תקווה.

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: