מען ידוע

                                                      גלריית שולזה-אייזנשטיין, סן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב

מר מקס אייזנשטיין, טירת רנצנבורג, מינכן, גרמניה                                          25 במרס 1933

מקס חברי היקר,

שמעת בוודאי על ההתפתחויות האחרונות בגרמניה, ובוודאי תרצה לדעת איך כל זה נראה לנו, שגרים כאן במקום.  אומר לך את האמת, מקס, אני חושב שמבחינות רבות היטלר טוב לגרמניה, אך איני בטוח בכך.  כעת, הוא מתפקד כראש הממשלה בפועל.  מסופקני אם אפילו הינדנבורג יוכל לסלק אותו עכשיו מהשלטון, לאחר שאולץ ממש להושיב אותו שם.  האיש הוא כמו הלם חשמלי, חזק ורב עוצמה כפי שרק נואם מחונן וקנאי קיצוני יכול להיות.  אבל אני שואל את עצמי, האם הוא שפוי? קלגסיו לובשי החולצות החומות הם הרי אספסוף.  הם בוזזים מכל הבא ליד, וכבר פתחו במסע הצקות ליהודים.  אבל דברים אלה יכולים להיות עניינים של מה בכך, קרוּם הזוהמה הדק שצף תמיד כשתנועה גדולה גועשת מתחת.  שמע לי, ידידי: גואה כאן נחשול של התעוררות – התעוררות ממש! אנשים בכל פינה קמו לתחייה.  מרגישים את זה ברחובות ובחנויות.  הייאוש המוּכר הושלך הצידה כמו בגד שעבר זמנו.  אנשים אינם מתהלכים עוד מכוּוצים מרוב בושה: נולדה בהם תקווה חדשה.  אולי עוד יגיע קצו של העוני הזה. משהו, אינני יודע מה, שואל את עצמי: לאן הוא מנהיג אותנו? ייאוש שבא אל קצו עלול, לעיתים, להוליכנו לדרכים מטורפות. מובן שאינני מביע את ספקותיי בפומבי. אני נושא כעת בתפקיד רשמי בשירות המשטר החדש, ואני צוהל במתכוון בקול תרועה רמה.  כולנו, נושאי המשרות הציבוריות שמבקשים לשמור על עורם, ממהרים להצטרף לנציונל-סוציאליסטים.  זהו שם מפלגתו של הֵר היטלר. אבל איננו עושים זאת רק לשם התועלת, יש בזה משהו מעבר לזה – תחושה שאנו, הגרמנים, מצאנו את ייעודנו ושהעתיד נישא לקראתנו על גבי גל אדיר.  עכשיו גם אנו חייבים לנוע.  אנו חייבים לזרום יחד איתו.  נכון, נעשים גם מעשי עוול.  פלוגות הסער חוגגות את רגע ניצחונן, ושלל ראשים שותתי דם ולבבות שבורים מעידים על כך.  אך דברים אלה חולפים עם הזמן: אם היעד הסופי נכון, הם יחלפו ויישכחו.  ההיסטוריה פותחת דף חדש ונקי.
………..
שלך בידידות, מרטין

מתוך: מען לא ידוע מאת: קרסמן טיילור. הוצאת זמורה ביתן. ספר מרתק וחשוב המבוסס על מקרה אמיתי של שני שותפים.

באותה שנה, 1933, ויתר סבי, חירם היינריך כהן על אזרחותו הגרמנית. בלוית שניים ממכריו, שהחזיקו גם הם דרכונים גרמנים, פקדו את הקונסוליה הגרמנית בתל-אביב וויתרו רשמית על אזרחותם הגרמנית.  סבי, אב אבי,  חירם היינריך כהן גם החזיר את מדלית "צלב הברזל-דרגה ראשונה" שהוענקה לו לאחר שנפצע בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. עד שנת 1933 היה אזרח גרמני.  במשפחה מספרים כי יתכן וידע על הזרמים הנאצים בחברה הגרמנית ולראייה ביקש להציל את אמו טוני והביאה ארצה ב – 1935, אך היא התעקשה לחזור לברלין שם היו בנה מקס ובתה יולשן, שממנה קיבלתי עיניים כחולות.  סבתא של אבי, טוני כהן, נפטרה בברלין ב – 1938והיא קבורה שם בבית הקברות היהודי בווייסנזה לצד בעלה.  את אחותם, יולשן, הבעל רישרד ובתם הילדה הצליח סבי להביא לפלשתינה בשבוע האחרון לפני פרוץ המלחמה.

במרץ 1943נשלח מקס לאשוויץ ומעולם לא חזר.

כאשר אני מנסה להבין מדוע ויתר סבי על אזרחותו הגרמנית ב – 1933, אני מבינה שהוא כנראה ידע מה קורה והתעקש לא להתכחש.