האח שלי והגרמנים

הוזמנתי להיפגש עם קבוצה של גרמנים המגיעים לסיור לימודי בישראל. בהסבר באנגלית כותבים לי:

The bpb is a public institution which since 1963 organizes study tours to Israel for policy-makers, journalists, educators and other professionals. These study tours focus on Israeli society today and on the conflict in the Middle East and also deal with German-Israeli-Jewish history. The participants meet Israelis from all sectors of Israeli society and spend one day in the Palestinian Autonomy. The study tour is not only intended to provide the participants with information but also to help them establish the ground for future networks for their work. The group you are going to meet is made up of 25 educators in the field of formal and informal (adult) civic education. The subject of their study-tour is: “Israel between Democracy and Security.”  The request to you is to participate in a panel on the topic of “Israeli Society in the Mirror of Film” and to show excerpts of your movie “My Brother”.

ביקשו שאראה עשרים דקות מסרטי האח שלי ואדבר עשר דקות. מה יכול האח שלי ללמד עשרים וחמישה אנשי רוח וחינוך גרמנים המתעניינים ב"מדינת ישראל בין דמוקרטיה לביטחון"?.  בתקציר הסרט כתוב:

לאחר עשרים וחמש שנות נתק מחפשת יולי, האישה שבסרט והיוצרת שלו, קשר עם אחיה שחזר בתשובה ונהיה לחלק מהקהילה החרדית-ליטאית.  האם יש מקום לקרבה בין אח חרדי לאחות חילונית?  אחיה של יולי, החי בבני ברק עם משפחתו, מקיים מצוות ולומד בכולל. הוא, כמו רבים אחרים, היה חלק מגל גדול של חזרה בתשובה אשר שטף את ישראל בשנות השמונים המוקדמות.  זה סיפור על אמא חילונית לשתי בנות, שחלמה שתהיה לה המשפחה האידיאלית, אך מוצאת עצמה בודדה ומיואשת, לאחר נישואים שנגמרו, ויוצאת לחדש קשר עם אחיה. במציאות של אלם (חוסר דיאלוג) בין דתיים וחילוניים, כאשר כל העולם מתמודד עם אלימות ושנאה המושתתים על אמונה דתית, שמרנות וקיצוניות, כותבת יולי מכתבים לאחיה בכוונה להתקרב, להכיר ולהיפגש. כולם אומרים שאין לה סיכוי, אבל היא מתעקשת ומתקרבת לאחיה באמצעות לימודי היהדות ומפגשים עם נפתלי גליקסברג ורוחמה וייס, דתיים-לשעבר. בתהליך, שמתחיל מתחושת זרות למקורותיה היהודים ומגיע להיכרות מעמיקה, עולות שאלות כמו: מה זה קשר משפחתי? האם המרחק בין האח לאחות קשור לאלימות הקנאית שמטרידה את הארץ והעולם, ואיך אלוהים קשור לכל זה?  'האח שלי' מתרחש במדינת ישראל היהודית בין השנים 2005 – 2007, ועוסק בזהות היהודית.

אני צופה בעשרים הדקות הראשונות ורואה שאפשר לראות שמדינת ישראל קרועה.  קרועה לקבוצות. קבוצות שפעם היה להם מכנה משותף והיום אין.  ניתן לראות את המרחק והקרע החילוני-חרדי. רק עשרים דקות של התחלת סרט והתמונה הקשה של החברה הישראלית ניכרת מכל סצנה.

 

האח שלי יצא בשנת 2007.  עברו שנתיים והדברים רק הולכים ומקצינים.לאן כל זה מוביל? מאין תבוא הישועה? מגרמניה?  מאובמה? אולי לא תבוא.  ואולי הכול ימשיך כך וזה גם בסדר.  

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שלומי  On 12 באוקטובר 2009 at 11:50

    נבונה זוהרת מסודרת
    ואחיך כבר אז נראה כאילו לא שייך
    בכל אופן בעיניים שלי

    אהבתי

  • איריס  On 12 באוקטובר 2009 at 11:54

    ניראה לי שהחשש מהקרע חילוני חרדי קצת מופרז, כמובן זו רק דעתי, בתור מי שהלכה קצת על הציר של אולי לחזור בתשובה ומייד חזרה בשאלות. יש דברים יותר גרועים, הנה אחות שלי הצטרפה לארגון פשע ולכת קבלה קיצונית. שם באמת אין מה לדבר, אבל לא איבדתי תקווה גם מכיוון זה.

    לעניין הגרמני…לא יודעת, מתחיל להחניק קצת , יותר מידי נוכחות בזמן האחרון. גם פרץ של כוונות טובות מרגיש לי כאימפריאליזם.

    למרות שהנה השבוע שוחחתי עם עמית, פעיל זכויות אדם, והרבה זמן חשבנו לעשות פרוייקט תיעוד מסויים, חשוב מאד, אבל עולה כסף _בעיקר התוכנה והעלאת חומר. מייד חשבנו, אולי הגרמנים יממנו, ובאמת אם יש סיכוי, זה רק משם.

    לדעתי הבעיה הישראלית מתמצית בכסף, כלומר הסיפור הרגיל של "גבירים" שעושקים את העם ומורידים אותו לזנות, על הרקע הזה הכל אפשרי, כלומר, כל מצב רע. מדוע נוצר מצב בישראל שאפילו ברמת הפרט (ובודאי ארגונים ופעילות חשובה לחברה) חייב לקבל כספים זרים. לאן הולך הכסף ? לכיס של אהוד ברק ובנותיו ?

    אחרי כל המחשבות, בסופו של דבר חזרה לאיגודי עובדים, עבודה עברית וכל הססמאות. אי אפשר לעקוף את זה עם טריקים של שנור מתוחכם.

    אהבתי

  • אסתי  On 12 באוקטובר 2009 at 12:22

    וזה מוכר מאוד.
    לי יש סיפור דומה. לא אח, רק הבן של האח. הילד שגידלתי ואהבתי ולקחתי איתי לכל מקום. אצלו ההתחרדות מתחברת לגזענות עמוקה ולאומנות חשוכה…

    באמת מאין תבוא הישועה?

    אהבתי

  • טלי  On 12 באוקטובר 2009 at 12:25

    יש אמנם המון קבוצות במדינת ישראל והמון קרעים ומהרבה בחינות היא אכן הולכת ומיתדרדרת, אבל דווקא מהבחינה הזאת נראה לי שיש שינוי גדול.

    בגל החזרה בתשובה של אחיך היה מקובל שחזרה בתשובה פירושה מחיקה מוחלטת של כל העולם הקודם והתנתקות מוחלטת, היום, אני שומעת יותר ויותר- גם בתקשורת וגם באופן אישי, סיפורים אחרים, על חזרה בתשובה שלא כוללת קרע עם המשפחה והחברים, פה דוקא כן יש תקוה, אני חושבת.

    אהבתי

  • אנונימי  On 12 באוקטובר 2009 at 12:26

    הסטראוטיפ האנטישמי שהיה אחד הגורמים לשואה מתגלם היום בעיקר ביהדות החרדית: הזקן הארוך ושאר המאפיינים המשונים, שנאת הגוי וההתבדלות, חוסר היצרנות ועוד.

    לכאורה הציונות שקמה מתוך השואה היתה אנטיתזה לחרדיות ולכן הגרמנים מתחברים אליה יותר. אבל החזרה "בדלת האחורית" של היהדות הסטראוטיפית והיחס בינה לבין הציונות בוודאי מסקרנים אותם.

    אהבתי

  • אהרן  On 12 באוקטובר 2009 at 12:43

    איפה ניתן לצפות בו ?
    חברי הטובים רון עופר ויוחאי חקק מסיימים עכשיו לביים טרילוגיה תיעודית על העולם החרדי.
    מסתבר שהעולם ההוא מגוון מאוד אם רק מסתכלים במשקפים לא סטראוטיפיות. יש שם דילמות רציניות, וזרמים שונים ומנוגדים מאוד.

    אהבתי

  • אורה  On 12 באוקטובר 2009 at 12:44

    ראשית אי אפשר להתעלם מהתגובה הראשונה 'איזו ילדה יפה'- אני מצטרפת, וכמה שהקרעים בתמונה מדברים, מדהים. הקרעים הללו מצטרפים לגמרי לדברייך.ואשר לדברייך על הקיצוניות, אכן היא שלילית: כל קיצוניות מכל סוג שהוא- ולא רק קיצוניות 'דתית' או 'ימנית'- אלימות יש גם בצד השני של המפה, בעיקר אלימות מילולית קשה שכידוע, עלולה להוביל לבסוף גם למעשים.

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 12 באוקטובר 2009 at 12:59

    אנחנו משמרים את מצוקת הלחימה, את החרדה מטרור ואת האיום המתמיד בין השאר כדי להתגונן מפני הצורך לעצב פה חברה ולתהות על הדמות שאנחנו רוצים לתת לה.
    לא יודעת מה הגרמנים יבינו מהסרט שלך. אצלם, עד כמה שהתרשמותי השטחית מאוד מגעת, הכל יותר קיצוני, יותר גס, יותר אלים.

    אהבתי

  • יולי  On 12 באוקטובר 2009 at 13:31

    שלומי, תודה. העלתה בי חיוך נבוך במה שכתבת עלי וגם על אחי בתמונה. מי יודע עם מה הוא הגיע לעולם.

    איריס תודה על הניחומים (יחסית לאחותך)ואני מסכימה אתך שלא כדאי לאבד תקווה. אשר לגרמנים, אם יש להם כסף להשקיע בעבודה שאני עושה, אני אשמח. כי הטלוויזיה הגרמנית השקיעה בשני סרטיי הטרילוגיה שלי ובשלישי – האח שלי – הם אמרו לי אז ש"עכשיו הגיע זמן הסיפור הפלשתיני". ובקיצור, מי שמוכן לממן/לשלם עבור מה שאני עושה אני מודה לו על כך. זה לא אימפריאליסטי כי הם לא אומרים לי מה לומר.

    אסתי, "עוד לא אבדה תקוותינו…"

    טלי, אני שמחה לשמוע אותך אופטימית. זה טוב. אני רק חוששת שאני מפוקחת יותר ולא סתם פסימית שכזו… בכל מקרה. הלוא כולנו מנסים לאחות את הקרעים. לא כן?

    אנונימי, תודה על השקעת המחשבה.

    אהרן תודה. אכן החברה החרדית מרתקת ועשירה אבל נורא מנותקת ומסוגרת. את הסרט 'האח שלי' ניתן להשאיל בספריית האוזן השלישית.

    אורה, תודה על המחמאות… גם אני חושבת שקיצוניות היא לב כל הבעיות.

    ודפנה תודה גם על המחשבה. את באמת חושבת שהגרמנים בתחילת המאה ה – 21 יותר קיצוניים, גסים ואלימים מהישראלים?

    אהבתי

  • איריס  On 12 באוקטובר 2009 at 14:02

    תמיד מנחם לדעת שיש גרוע יותר, לא ?

    לגבי התרומות, אני לא מסכימה איתך שיש תרומה ללא STRINGS
    את יודעת, אין ארוחות חינם,ולהיפך, מתנה יוצרת עוד יותר התחייבות…טוב, את יודעת.

    ממש לא דיברתי ביקורת על ההחלטה שלך ממי לקחת כסף, יש מקרים שגם כספי שוד מוצדקים, השאלה מה את צריכה ליצור, וכמה כסף את צריכה עניינך שלך.

    אבל כפי שאת רואה הכסף שאת מקבלת גורם לך לראות באור חיובי דברים. ככה זה אנחנו בני אדם, מי שנדיב אלינו נראה לנו חיובי יותר.

    אני גם לא נגד, אלא שצריך לשים לב בכל זאת ליחסי הכוחות. גרמניה היא פיל וישראל זבובון על הקיר (עם כל הדיבורים והאבו עלי), ואני גם לא נגד גרמניה "האחרת, וכפי שאמרתי אולי אשנורר בעצמי ל"משהו נורא חשוב". אבל כדאי רק להיות עירני, זה הכל. האימפריאליזם האירופאי , טוב את יודעת בעצמך.

    לא לסלוח מוקדם מידי, ואם כן, אז אולי כדאי להתחיל עם הערבים שלא עשו לנו כלום ?

    הגרמנים חלקם טובים מאד אבל יש גלעין קשה שלא השתנה הרבה מהימים ההם, והוא מצוי בכל הממסדים ה"קשים" והשוחד יעוור עיני חכמים. אני נוטה להסכים עם דפנה, שאם יש חברה שלידה אפשר להרגיש טוב, זה גרמניה. או כמו שאמרה מישהי נחמדה
    I HATE RACISTS AND GERMANS
    :))

    העובדה שגרמניה מושקעת כאן כלכלית בחירחור מלחמה לא מבטיחה עתיד ורוד ליחסים האלה. אבל, ימים יגידו…

    אני עדיין מחכה לפיצויים של גרמניה האחרת על חצי מיליון יהודי בלארוס-מולדבה שנקברו תחת האדמה. משום מה עליהם לא לוקחים אחריות, אולי כי הם אוסט יודה ?

    כל משפחתה של אמי (לא הוריה אבל כל משפחתם, אחים והוריהם) נקברה בבאבי יאר, עם כל העיירה שלהם. איפה הכסף ? את עזבון המשפחה העלים בנק לאומי (היורש של הקרן הקולוניאלית ובנק אנגלו פלשתין) ועד היום לא מוצאים מרוב ועדות, וכמובן, על פיצויים אין מה לדבר. נידמה לי שמוקדם לעשות מזה סיפור אהבה.

    הדבר היחיד שגרמניה יכולה לעשות זה לפתוח לחלוטין את ההגירה שלה לישראלים_יהודים אשכנזים בלי קריטריונים. זה אמנם לא פיצוי כספי אבל ש"ע וגם מפגין את נכונותה למחות את חרפת הגזענות.
    בינתים הם מעדיפים שצאצאי היהודים שארית הפליטה יהיו פה וילחמו בשבילם נגד הערבים.

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 12 באוקטובר 2009 at 16:02

    האמת היא שאני מקווה שאין דבר כזה הישראלים ואין דבר כזה הגרמנים….
    בהחלט התכוונתי להיסטוריה, שעדיין אינה רחוקה מספיק מכדי לא לקחת אותה בחשבון לפחות אינטואיטיבית

    אהבתי

  • מיכל  On 12 באוקטובר 2009 at 16:04

    בהצלחה יולי – מקווה שהמפגש יצא טוב ומוצלח. ומפרה.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 13 באוקטובר 2009 at 17:45

    Hi Yulie,
    I´m not home, so writing in English.
    In My Brother, I did note in my mind, strongly, the scene where you interview various people from the religious society concerning the Israeli-Palestinian conflict, where you repeatedly get the cliche "Eisav hates Jacob", referring to a conflict of thousands of years ago, cementing the idea of "that's just how it is" forever.
    That scene is very meaningful in the consideration of "between security and democracy", because if a suspicion is cemented in the psyche of the nation, then how can one even expect a democracy to occur between the 80% Israeli Jews and 20% Israeli non-Jews?

    I think that scene can be said to be depicting the problem of religion, when it is taken out of the domain of pure spiritual belief, into the domain of ethniticity.
    In that sense, we could indeed say that the whole of the notion of "A Jewish State" contains that problem.

    For how does one control the demographic growth of the non-Jewish population, in order to secure a Jewish sovereignity, without compromising democratic principles? Is this at all possible?

    Yoni

    אהבתי

  • יולי  On 13 באוקטובר 2009 at 23:07

    תודה על ההבהרה דפנה.

    תודה על הברכות מיכל.

    ויוני, לנו יש שיחה ארוכה שנמשיך לעשות בסקייפ או במייל… תודה שכתבת מה שכתבת. ותהנה היטב מהיכן שאתה

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: