Forgiveness

רגע לפני, שבו הסיפור האישי שלי יכלל ב – Forgiveness Project, אני מבקשת לומר שלוש מילים:
זו אַלְטֶרְנָטִיבָה אמיתית.


Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אסתי  On 7 באוקטובר 2009 at 20:37

    ואני חושבת שהוא מקל עד מאוד על הקרבנות. הכל נכון והכל נפלא.
    רק שקצת קשה לי כבת תמותה להבין איך אפשר לבצע את זה. מאוד מנוגד לאופי האנושי אני חושבת.

    איך את מצליחה בזה, זה דבר ששנים אני רוצה לשאול אותך, מאז ראיתי את "המחבל שלי". צריך כאן כוחות נפש אדירים. מאיפה את שואבת אותם?

    וסליחה אם הגזמתי בשאלות וחדרתי לפרטיות. זו לא היתה הכוונה

    אהבתי

  • יולי  On 7 באוקטובר 2009 at 20:53

    ראשית בשנת 1999, כאשר התחלתי רק לחשוב על זה שירה עלי ב – 1978, הייתה תחושה שהשלום מעבר לפינה וחשבתי שהגיע הזמן לעשות שלום גם עם האויב הפרטי שלי. כאשר כתבתי לו מכתב ראשון ביולי 2000 לכלא בבריטניה הוא ענה לי מייד וביקש סליחה ממני אישית ומכל מי שנפגע ממנו. עראפאת וברק אז נפגשו עם קלינטון בקמפ דייויד ולי לא נותר אלא לפגוש את זה שירה עלי ולסלוח לו. אחרי הפגישה אתו בכלא הרגשתי מרחפת מעל האדמה. הרגשתי כמו אחרי לידה. אושר עילאי. אין לזה הסבר קצר. יש לזה הסבר ארוך ובעודי קוראת עכשיו את ספרו האוטביוגרפי של גנדהי אני יותר ויותר מבינה כמה חסרה לנו הסליחה והחמלה בחיינו המודרניים הארורים והחומרניים…
    מקווה שבהמשך, אוכל להרחיב יותר בנושא. זו בכל מקרה, ההתכוונות. תודה אסתי.

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 7 באוקטובר 2009 at 23:21

    כצופה מהצד, אני מנסה למדוד את הסיטואציה ולא בטוחה בכלל שהיתה לי גדלות הנפש הזו. הסרט שלך, כבר אמרתי לך, מאוד מרגש ומרתק. תודה על ההפניה לפרויקט הזה, ואנא, המשיכי לעדכן.

    אהבתי

  • Yoni Ofir  On 8 באוקטובר 2009 at 0:46

    תודה, יולי.
    זה סוג של אהבה. אנשים מפחדים מהסליחה כי היא מקרבת אותנו אחד לשני.
    ואחרי שנים של מיתוסים, שנים של עלילות של האחד על העוולות של השני, איך אפשר באמת לרצות להתקרב, לרצות לאהוב?
    הפרויקט המתואר הוא מדהים. איזו מהפיכה בחיים של אנשים.
    לא יודע איך זה קרה, אבל נראה שיש תפיסה נרחבת שסליחה, או מחילה, במובן הנרחב, היא דבר שקשור במיוחד לנצרות, ושלעם היהודי זה ענין פחות רלוונטי. אבל אין פה מונופול דתי. זה ענין אנושי, אוניברסלי. אם יהודי לא סולח, קורה לו בדיוק אותו דבר, אותו תהליך שקורה למוסלמי, לנוצרי, לבודהיסט.
    אולי זו האשליה – שאנחנו אומרים לעצמינו "להוא אסור לי לסלוח" ו"לעם הזה אף פעם לא אסלח" וככל שאנחנו מחזקים את זה, ההבנה שלנו אחד את השני מתרחקת יותר ויותר.

    אני מאמין בזה. זה תהליך ברור, עם תוצאות שאפשר למדוד ולחוות. לא משהו ערפילי.
    וכמו שטוטו אומר בוידאו, זה דורש אומץ.
    דורש עבודה.

    אני מאמין שזה ימצא מקום אמיתי גם בישראל, ב-REALPOLITICS , אבל צריך לעבוד למרות הרעש של הנקם, ולהתעלם ממנו.

    אחשוב על מה שכתבת לי בקשר למה שאני צריך לעבוד עליו, לסלוח מהעבר שלי.
    מענין, רואיינתי היום לעיתון פה בדנמרק, והענין הזה עלה, מהעבר הרחוק.
    אם נצליח לעשות את זה בחיינו, זה יהיה המפתח לשאר.

    באהבה
    יוני

    אהבתי

  • יוסי דר  On 8 באוקטובר 2009 at 8:15

    לסבא של אסף שטיירמן (הסבא – ידיד שלי שחייו נהרסו),

    הגיע הזמן לסלוח לאלה שרצחו את נכדך, ועשו זאת בפיגיון באבן ובחניקה.

    וכך מתאר השופט בפסק הדין את הרצח:

    "היה זה רצח לשם רצח. מעשה רשעות אכזרי ונתעב לשמו. ללא מניע. ללא זיק של היגיון. ללא קינטור. ללא כל סיבה נראית לעין. ללא רגש של חמלה, וללא היסוס של חרטה. ככה סתם, בערבו של יום, בשכונה פסטורלית של עיר, כנגד מי שחצה באקראי את דרכם של הנאשמים באותה עת".

    סלח להם סבא יקר.

    הנה, גם אני סלחתי אתמול למישהו שבתור לכרטיסים דרך לי על הרגל לא בכוונה.
    נכון, היה לי קשה לסלוח וזה הצריך המון עבודה ומאמץ נפשי כפי שאומר דזמונד טו טו.
    אבל זה משתלם.
    כי זה מרפא את פצעי העבר (האצבע הקטנה קצת כואבת לי עדיין, אבל זה יעבור).

    אהבתי

  • יולי  On 8 באוקטובר 2009 at 11:16

    תודה דפנה. אמשיך.

    תודה יוני, המזרח התיכון רחוק עדיין מאוד כי האמת עוד לא נאמרת והיא חשובה בתהליך של פיוס.

    יוסי, האלטרנטיבה להסתכל על העולם דרך עדשת הסליחה (או אולי נכון יותר בעברית: מחילה) לא מציעה לדלג על הכאב אלא להסתכל על הכאב בדרך חדשה שבה אתה מקבל שאת הנעשה אין להשיב, אתה כן מבקש מהמפגע לקחת אחריות על מה שעשה ואז פותח את הלב להרגשות חדשות שאין להן מקום כאשר כועסים ומנסים לשנות את העבר. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לשנות בעולם הזה הוא את מה שאנחנו מרגישים כאן ועכשיו. דרך הסליחה, מציעה חידוש מרענן לכל מה שאתה ואני מכירים היטב.

    אהבתי

  • יוסי דר  On 8 באוקטובר 2009 at 13:05

    יולי,
    מה זאת אומרת "הרגשות חדשות"?
    את מדברת על סליחה או מחילה.
    הסליחה או המחילה – כלפי הרוצח, לא?

    אהבתי

  • יולי  On 8 באוקטובר 2009 at 15:24

    לכבוד עו"ד יוסי דר
    ישראל

    שלום רב,

    לקח לי זמן רב למצוא אותך מר דר במדינת ישראל, כי שם של משפחתך שנספתה בשואה היה שונה, אבל אני מניחה שאתה הוא האיש שאותו אני מחפשת.
    בקשתו האחרונה של אבי טרם מותו הייתה אחת והיא שאמצא את בני המשפחה שנולדו מהמשפחה שהוא עצמו היה שותף בהריגתם במחנה ההשמדה ואבקש את סליחתם. שאומר להם שהוא מתחרט על כל מה שעשה כחייל SS צעיר ושטוף מוח.
    אני בתו, כותבת לך כדי לבקש את סליחתך על המעשים הנוראיים שעשה אבי במסגרת הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה.
    אני יודעת שבקשת הסליחה הזו מגיעה באיחור רב ועל כך קבל את התנצלותי על אף שהדבר לא היה תלוי בי. לקח לאבי 65 שנים להתוודות על מעשיו, לקחת עליהם אחריות ולבקש ממני למצוא אותך ולבקש סליחה ומחילה. מאז שנפטר אבי, לקח לי עוד כמה חודשים למצוא אותך.
    קבלת הסליחה הזו שלך אלי ואלי משפחתי עשויה לתת תקווה לכולנו. תקווה לילדים שלי שגדלים בגרמניה חדשה עם היסטוריה נוראית ואני מקווה שגם תקווה חדשה לילדים שלך שגדלים במדינת ישראל היהודית.

    כבת לאבא שהיה נאצי, גם אני מבקשת את סליחתך ומחילתך על הפשע שאבי היה שותף בו.

    בברכה,

    ________

    אהבתי

  • יוסי דר  On 8 באוקטובר 2009 at 16:51

    ליולי,
    האם זו תשובתך?
    את מושכת את העניין לכיוון פוליטי מדינתי ארגוני וכו', וארני מוכן לדבר גם על כך בהמשך.

    אבל אני מדבר כאן על נער שנרצח על ידי אדם "פרטי" שלא השתייך לשום מסגרת מדינתית או פוליטית או אחרת. סתם כך רצח לשם רצח.

    האם את חושבת שסבו צריך למחול לו?

    השאלה שלי היא אם את בעד מחילה תמיד וללא קשר לטיב העבירה שבוצעה ולטיב הנסיבות.

    אהבתי

  • יולי  On 8 באוקטובר 2009 at 18:01

    סליחה יוסי שמשכתי לכיוון שחשבתי שהוא הבעייתי.

    במקרה של סבא של אסף שטיירמן, אני מאמינה שברגע שמבצעי העבירה=המפגעים יפנו אליו אישית ויבקשו להיפגש אתו ולבקש את סליחתו מתוך הכרה בעוול שהם גרמו למשפחה שלמה, מתוך לקיחת אחריות על מעשיהם, מתוך הבנה עמוקה שהם גרמו כאב נורא לאנשים שלא פגעו בהם מעולם ולקחו חיים של בחור צעיר על לא עוול בכפו וימשיכו וידברו ללבו של הסבא שכואב את כאבו ללא נחמה, יש סיכוי שכאבו של הסבא יקטן ולו במעט – כי השנאה לרוצחים רק מגדילה את הכאב. אבל כאמור, ללא שהם ייקחו אחריות ויבקשו סליחה – אני לא אומרת שאפשר לסלוח…

    אהבתי

  • יוסי דר  On 8 באוקטובר 2009 at 18:47

    אני רואה שאת מדברת על תכלית המחילה: הקטנת הכאב והסבל של הקורבן (והסבא במקרה זה הוא גם קורבן כמובן).

    האם נכון? האם זו התכלית?

    אהבתי

  • יולי  On 8 באוקטובר 2009 at 18:51

    כן יוסי
    אכן תכלית המחילה היא הקטנת הסבל.
    הסבל של הקורבן ושל המפגע שלעיתים גם הוא קורבן של נסיבות חייו אבל הוא חייב לקחת אחריות על העוול שהוא גרם על מנת להתחיל בתהליך של סליחה.

    אהבתי

  • יוסי דר  On 8 באוקטובר 2009 at 19:29

    לפני שאמשיך:
    למה את מתעקשת להשתמש במילה "מפגע"?
    האם רוצח או אנס הוא מפגע?

    מפגע הוא מי שעושה פיגועים, לא?

    אהבתי

  • Yoni Ofir  On 8 באוקטובר 2009 at 20:06

    זה מענין, אם מותר לי להכנס לדיון כאן –
    יוסי, המושגים שאנחנו משתמשים בהם זה דבר מענין.
    למשל כשיש פעולה מיליטנטית פלסטינית בשטח ישראל, ישראלים קוראים לזה "פיגוע".
    כשצה"ל יורה ממסוק במכונית של "מבוקש", ישראלים קוראים לזה "פעולת חיסול". אבל הפלסטינים רואים את אותה הפעולה כ"רצח", או "טרור מדיני ללא משפט".
    מה שאני אומר זה, שמנת הכאב שטעונה בשפה, לעיתים קרובות מושמטת כשזה נוגע לצד השני. זה מקל על הצד שבאותו רגע מפגע (כן, אני מסכים עם המושג, כי בסופו של דבר מדובר על פגיעה), בזה שהשפה עוזרת להרגיש פחות כאב לצד השני, והיא עוזרת לחזק את הרגשת הצדק העצמי.
    סליחה אם קטעתי את הדיון, נא להמשיך…
    יוני

    אהבתי

  • יולי  On 8 באוקטובר 2009 at 20:07

    אני משתמשת במילה מפגע עבור על מי שפגע במישהו אחר. מילה שלא שופטת ולא חורצת דין רק אומרת שהוא מי שפגע ויש לו קורבן.

    הוא או היא ייתכן ורצחו, הרגו, אנסו, גנבו= פגעו

    אהבתי

  • יוסי דר  On 8 באוקטובר 2009 at 20:41

    יוני תודה,

    ליולי,
    אם כל תכלית המחילה היא הקטנת הסבל – זה ממש מאכזב.
    אני חשבתי שבבסיס המחילה מונחים שיקולים מוסריים כלשהם.
    אבל מדבריך עולה שזה – כולה – עניין תועלתי.
    כלומר, המחילה לשיטתך היא תחליף לגלולה או משהו כזה.

    אהבתי

  • יולי  On 8 באוקטובר 2009 at 20:56

    כל צכלית המוסר יוסי היא להפחית כאב ולעזור לאנשים לחשוב נכון
    אז אם הייתי אומרת מוסר הייתי וודאי נחשבת מתחסדת ואם אני אומרת הפחתת כאב אז אני מציעה תחליף לגלולה.
    כך לא בונים חומה
    בכל מקרה, מדובר על כיוון חיובי וזה העיקר.

    ותודה יוני.

    אהבתי

  • אורה  On 8 באוקטובר 2009 at 21:15

    יולי, עקבתי אחר ההתכתבות כאן, שמחזירה אותי לשאלתה הראשונה של אסתי, שגם מנקרת לי בראש מזמן: אני לא בטוחה שהייתי מסוגלת למצוא בי את גדלות הנפש לסלוח למי שפצע אותי אנושות או רצח את חברתי. בטח שהשאלה של יוסי דר, על סבו של אסף שטיירמן היא מצמררת. אני לא מאמינה ביכולת לסלוח לאדם שנטל את חייו של אדם אחר_ בטח אם חלילה מדובר באדם יקר לך. אני, למשל, ממש לא רוצה לסלוח לרוצחים בדולפינריום שבאו בכוונה לרצוח ילדים. יש דברים שבעיני הם בלתי נסלחים. אני לא אומרת את הדברים בביקורתיות כלפייך, אלא אולי במחשבה שאת מסוגלת לתת יותר מאחרים- ממני, למשל

    אהבתי

  • יולי  On 8 באוקטובר 2009 at 21:49

    הסליחה שלי התחילה מסיפור אישי. האיש ירה עלי ופצע אותי. העדתי נגדו במשפט והוא קיבלת מאסר עולם. עשרים שותיים שנים אחרי זה, כאשר הייתי בטוחה שהוא הוחלף כבר בעסקות שבויים והחלפות (כידוע) מצאתי אותו בכלא בבריטניה וכתבתי לו מכתב ובכמתב הראשון הוא הביע חרטה, ביקש סליחה ומחילה. כאשר פגשתי אותו פנים אל פנים, ראיתי אדם שהיה קורבן של נסיבות רבות שלקח אחריות על מה שעשה וששילם על המעשה כמו שהחברה דורשת מאסר של 22 שנים. אני סלחתי לו אבל הסליחה שלי שמכתחילה הייתה מופנית כלפיו פתחה לי דרך שרק בדיעבד אני יכולה לספר, היא דרך של לתת לעצמי ולא כמו שזה נראה מבחוץ – לתת לאחרים מקווה שעוד תינתן לי האפשרות להרחיב בנושא ואז לתת לאחרים הזדמנות להציץ לאפשרות הזו – כי לכל אחד מאיתנו יש את המחבל שלו…

    אהבתי

  • Yoni Ofir  On 9 באוקטובר 2009 at 11:29

    יולי, בעקבות כל מה שנאמר עד עכשיו, אני רוצה לשאול אותך:

    האם הבעת החרטה של ה "מפגע" היא תנאי הכרחי למחילה?
    מה זה אומר, אם המפגע מת, לא ידוע לנו, או נמצא שם איפשהו, אבל לא ביקש את זה?
    האם אלמנט הפחתת הכאב אצל ה"נפגע" אינו עומד לכשעצמו?
    האם אנחנו לא שבויים של ה"מפגע" כל עוד אנחנו תלויים בו לצורך מימוש המחילה?

    האם את מאמינה במחילה קולקטיבית? זאת אומרת, מחילה לעם או לקבוצה? זה הרי קשור לשאלות הקודמות, כי קשה לדבר עם מיליוני אנשים באופן פרטי.
    האם את מאמינה שמחילה יכולה להיעשות כתרופה מקדימה למחלה, זאת אומרת שהשימוש בה הוא כחיסון לפגיעה?

    מקווה שיש לך זמן לכל השאלות!

    יוני

    אהבתי

  • איילת  On 9 באוקטובר 2009 at 11:33

    כמה פעמים, לא יודעת אפילו כמה. לא יודעת מי זה היה. זוכרת רק את האיבר ואת התחושה בגוף.
    כיום, אני לא עסוקה בו, באיש. אבל לסלוח?

    הרעיון, כשהוא משרת אידאולוגיה פוליטית, נשמע יפה, כמו שאר המילים באידאולוגיה. אבל איפה זה מתחבר ל"סתם" פושעים, שהרסו חיים?

    אהבתי

  • יולי  On 9 באוקטובר 2009 at 12:41

    הרעיון הוא שאם האיש ההוא שאת לא עסוקה בו היה יוצר אתך קשר. נגיד כותב מכתב. ואומר:

    איילת שלום, אחרי טיפולים נפשיים של שנים, אני כותב לך היום כדי לבקש את סליחתך על מה שעוללתי לך כאשר היית בת שלוש. אני לא מבקש שתסלחי לי כמו שאני מבקש שתדעי שהייתי אדם חולה שלא שלט במעשיו ורק לאחר טיפולים ארוכים אני לוקח היום אחריות על מעשיי וחלק מכך הוא המכתב הזה. אני מבין שגרמתי לך פצע עצום. אין לי ספק שאולי הרסתי לך את החיים והכאבתי לך במימדיים שרק את יודעת. אני לוקח על זה אחריות ומאוד מבקש שתדעי שאני מצטער מעומק הלב על מה שעוללתי לך.
    מהטיפולים שעברתי הבנתי שלא רק אני צריך להשתחרר ממחלות שלי ומהנזקים שהסבתי לאנשים אחרים אלא גם הקורבנות שלי יכולים להשתחרר ולו במעט בכך שאקח אחריות על מעשיי הנוראים כלפיהם ואבקש מחילה.
    היום, אני לוקח אחריות לע מה שעשיתי לך, מתנצל, מתחרט ומבקש סליחה.
    אם תרצי שאכתוב דברים אחרים, רק כתבי חזרה לת.ד. —- ואני אכתוב מה שיעזור לך להתגבר על הכאב שאני גרמתי לך.
    תודה ושוב סליחה.

    אהבתי

  • Yoni Ofir  On 11 באוקטובר 2009 at 12:29

    יולי יקרה,
    ראיתי שדילגת על תשובה לשאלותי, ויכול להיות שזה בגלל שהיו הרבה שאלות או שהן נראו לא קשורות במיוחד במציאות מסוימת, אז אנסה לצמצם ולדייק את כוונתי:

    השאלה של האם ניתן לסלוח, למחול, לאדם שלא יודעים מיהו, היא בהחלט רלוונטית לגבי הסיפור שאיילת מספרת, ויש לציין את האומץ והכנות הנדרשים לכך.
    בתשובתך, הצגת מצב היפוטתי שבו מי שעשה את המעשה כותב לה מכתב. אך בינינו, מה הם הסיכויים שדבר כזה באמת יקרה?
    על כן השאלה שלי היא, האם יש לך פתרון ממשי למצב של איילת, בלי שיגיע אליה מכתב שכזה.

    לי יש צורך דומה, אבל אשאיר את עניני לזמן אחר, אם תוכלי לענות לשאלה לגבי איילת, זה יענה גם לי לענין האחר.

    יוני

    אהבתי

  • יולי  On 11 באוקטובר 2009 at 12:49

    הניסיון להרגיש מה נרגיש אם נקבל מכתב כזה פותח חלון לעולם חדש, ולכן כתבתי את המכתב כך לאיילת. בלי החלון הזה אולי אי אפשר להתחיל. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם פאהד (שירה עלי) היה עונה ליאחרי שקיבל מכתב ראשון ממני שהוא מצטער שלא יצא לו להרוג אותי…
    אתה מבין יוני, בתהליך הסליחה האידאלי יש שני צדדים.
    שאלו אותי תלמידים ברחבי הארץ האם אני סולחת גם ליגאל אמיר ואני עונה על זה שאם יגאל אמיר יבקש סליחה ומחילה על מה שהוא עשה וייקח אחריות על שרצח ראש ממשלה וחלום גדול של שלום, אז אני אסלח לו אבל כל עוד הוא מבסוט ממה שהוא עשה, אני לא סולחת לו. האם עניתי לך?
    כאשר בן האדם שלו אני רוצה לסלוח (ואני רוצה לסלוח) לא מוכן לקחת אחריות על העוול שהוא גרם לי, אין מקום לסלוח לו אבל כדאי לטפל בשנאה כדי שהוא לא ימשיך לקרבן אותנו…וזו גם התחלה של משהו…

    אהבתי

  • עידית פארן  On 11 באוקטובר 2009 at 19:22

    וכמו שלמדתי דברים בחיים שלי
    שלא נשאר מהם הרבה
    אז גם פה
    לא בטוחה, אני לא יודעת
    אני כן ולא וכן

    אהבתי

  • Yoni Ofir  On 11 באוקטובר 2009 at 20:43

    יולי יקרה,
    אני מעריך את בהירות התשובה שלך, רק לשאלתך האם היא עונה לשאלה שלי, התשובה היא שלא ממש – תשובתך עונה למקרה אחר, שבו המפגע הוא ידוע.
    עדיין נשארת הבעיה, במקרה של איילת ובמקרים רבים אחרים, בהם המפגע לא ידוע.
    כי אם המפגע לא ידוע, ואין איתו קשר ויש להניח שלא יהיה אתו קשר לעולם, כיצד אפשר להגיע למצב של ידיעה על כך שהצד המפגע לקח אחריות?
    ואם זה לא אפשרי, האם זה אומר שהמצב הוא סגור, שסליחה אינה אפשרית?

    האם מחילה היא תמיד תהליך שדורש שני צדדים שעובדים במקביל?

    יוני

    אהבתי

  • יולי  On 12 באוקטובר 2009 at 8:01

    עידית יקרה, אם אנחנו רוצים שינוי, אנחנו לא מפסיקים ללמוד. זה לא נגמר. כל רגע ורגע. שנה טובה

    יוני, מחילה לאיש/ה שפגעו בי ולא לוקחים על כך אחריות (אפילו לא מינימאלית) היא קשה הרבה יותר. אני לא יודעת אם היא אפשרית. אני עובדת על זה עכשיו, מקווה להיות מסוגלת לספר על זה בהמשך. זה קשה נורא כי אין שיחה. כי אין הכרה. כי ההבנה הרבה יותר קשה להשגה

    אהבתי

  • Yoni Ofir  On 12 באוקטובר 2009 at 8:27

    יולי יקרה,
    תודה, גם אני עובד על זה, ואני רואה שלמעשה זה קשה הרבה יותר. בגלל זה אני שואל, רוצה ללמוד על זה, מנסיון ותבונה של אחרים.
    מה שאת אומרת על ההבנה, שהיא קשה הרבה יותר בלי ההכרה, זה אומר לי משהו על כמה, ולמה, אנחנו זקוקים אחד לשני כבני אדם.
    אולי, יולי, אולי העבודה הזאת לגייס הבנה בלי שצד השני יכיר בה בתור התחלה, אולי זאת העבודה שתאפשר לצד השני למצוא את ההבנה בעצמו.

    מקווה להבין יותר בהמשך.

    יוני

    אהבתי

  • עידית פארן  On 12 באוקטובר 2009 at 14:45

    בסליחה
    שהוא קל ומתוק כמו שורש של איזה צמח שפשוט יוצא ממך והוא עושה את זה בפשטות
    זה קורה
    אני לא יודעת להסביר איך
    אבל הרבה סליחות עברתי בחיי הקצרים/לא ממש קצרים
    וחומה של הדבר הזה, כשאת נתקלת בה, זה יכול להיות על משהו הרבה הרבה יותר "סליח" ממה שנדמה
    מעיבה, עוצרת, משנה דברים.
    (והתשובה שלך (התגובה השניה
    נורא ברור לי איך סלחת…
    ועדיין יש מקרים, סצנות בחיים סיטואציות
    שהסליחה קשה, לא נטענת, לא עבירה
    וזה כל כך כל כך אישי,

    אהבתי

  • יולי  On 14 בנובמבר 2009 at 12:01

    http://www.notes.co.il/daphna/62332.asp

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: