התחלה בדיונית

"סעי לברצלונה, קחי אתך מינימום דברים הכרחיים.פעם בשבוע אשלח לך כסף שיספיק לחדר במלון דירות נחמד ולאוכל, ואת רק תכתבי. כתבי על עשר השנים האחרונות. כתבי כל מה שרצית לומר בסרטים האחרונים ולא יצא לך. כתבי. הבנות כבר גדלו ואת יכולה להרשות לעצמך להשאיר אותן בארץ כדי למצוא לך את השקט לכתוב. כתבי רחוק מהאירועים ומהאנשים.כתבי הרחק ממקור הקונפליקט, כתבי מפרספקטיבה של זמן ומקום שרק כך תוכלי באמת לכתוב את מה שאת רוצה לספר.".

"ומאיפה הכסף?". היא שאלה. "ואיך אחזיר לך את הסכום הזה?".

"אל תדאגי. אני כבר אסתדר. אני הרי יודע שלבסוף, החומרים האלה שאת כותבת, יערכו לכדי ספר שיתורגם לכמה שפות, ובסופו של דבר יכסה את ההוצאה הזו. כתבי.  אל תדאגי. זו ההשקעה שלי במה שלך יש לומר, ואני לא יכול בעצמי. כתבי.".

"ואם לא יצא מזה כלום? ומה אם לא יצא ספר ואם יצא, לא יימכר?".

"אז עשיתי בשביל הנשמה שלי. בשביל הנשמה שלי שלא יודעת מנוח, מאותן סיבות שאת רוצה לכתוב".

"טוב, אכתוב.  ואיך תעביר אלי את הכסף?".

"מידי שבוע, יחכו לך בבנק CAIXA CATALUNIA בפינת רחוב ARAGO ו- ARIBAU בברצלונה חמש מאות פאונד על שמך. תוכלי למשוך את המזומן ביורו עם הצגת הדרכון. יצא לך כחמש מאות חמישים.

"ולמה דווקא ברצלונה?".

"כי את סיפרת לי, שברצלונה הכי מזכירה לך את הבית. יותר מכל הערים בהם ביקרת להקרנות הסרטים שלך ברחבי העולם.  אחרי שנכחת בהקרנת המחבל שלי בפסטיבל הקולנוע לזכויות אדם בעיר, הרגשת שברצלונה היא כמו עוד בית שלא הכרת. מי יודע אולי זה בגלל שאבות אבותייך גורשו משם והגיעו לצפון אפריקה. הייתי מזמין אותך ללונדון, אבל את אמרת כמה את אוהבת את ברצלונה וכמה הרגשת שם טוב.".

"נכון. טוב… אבל מה עם הבנות? איך באמת אעזוב אותן?".

"תראי, תשע עשרה ועשרים ואחת הם גילאים שילדים (בעולם המערבי) כבר נפרדו מההורים ויצאו ללמוד במקומות רחוקים מהבית. אז את יכולה להשאיר אותן בבית שלהן בישראל, לנסוע ולהתרחק לכמה זמן לכתוב. את יודעת שרק כך תוכלי באמת לכתוב.".

"כן, סתיו אמנם כבר עם רגל אחת בחוץ, אבל סהר משרתת בצבא וזה לא כמו לימודים באוניברסיטה. אני לא חושבת שאני יכולה לעזוב אותה כאן ככה.  רק השבוע תפרתי לה את דרגות הרב"ט על שלוש חולצות צבא. זה לא יהיה אחראי מצדי.  מי יתפור לה את דרגת הסמל?  אכתוב מכאן. אכתוב ללא הוצאה כספית. אכתוב כמו שסיכמנו כבר לפני כמה שנים.  אשלח לך פרקים שתורגמו לאנגלית ואתה תערוך.  אתה תערוך את מה שאני כותבת לקוראים לא ישראלים.  אולי עוד שנה, כאשר סהר תשתחרר מהצבא, והיה ולא סיימתי את כל שרציתי לומר, נשוב ונדבר על ברצלונה.  בסדר? בינתיים, אני כאן.".

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • טלי  On 25 בספטמבר 2009 at 13:23

    באמת יש איש כזה? אם כן? לא לאבד אותו! תשמרי על אש קטנה ליום שיתאים לך.

    אהבתי

  • יולי  On 25 בספטמבר 2009 at 16:55

    תודה רבה טלי.
    אם יש איש כזה ואם יש חצי איש כזה או כלל אין, העיקר שנדע להקשיב לקולות הפנימיים אצל עצמינו ונשמור עליהם מכול משמר – על אש קטנה או על אש גדולה. וכמו שאומרים הבריטים: CHEERS!

    אהבתי

  • Yoni Ofir  On 25 בספטמבר 2009 at 17:51

    יולי יקרה,
    יש בן-אדם כזה, רק שאין לו את הכסף ואוא לא יכול לשלוח אותך לברצלונה –
    הבן-אדם הזה הוא אני!
    כי איך הייתי רוצה שתכתבי את הדברים שעוד לא הספקת להגיד, שתרחיבי את הרמזים וההתחלות, שתגידי את הכל בלי הפילטר שבאויר הישראלי –
    אולי אפשר להתחבר לאויר של ברצלונה במחשבה, בתקווה – אולי יש כזאת אפשרות, בינתיים, להתחבר לשקט ולחופש, להיות מחוץ לארץ ומחוץ לכול, ולהסתכל על זה מחדש;
    מעריך את המחויבות והאהבה לבנות בבית, אין חופש אמיתי בלי האהבה הזאת
    יוני

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 25 בספטמבר 2009 at 18:28

    אז חזרת מלונדון…
    שנה טובה

    אהבתי

  • טלי  On 25 בספטמבר 2009 at 18:42

    לא באמת משנה אם הוא קיים, למרות שאני לגמרי מאחלת לך שכן, לפחות למען היורואים.

    ובנקודות מסויימות, על ברצלונה וכמה שהיא דומה ושונה מהבית בשבילך, זה התחבר לי בדיוק למה שסייד קשוע כתב היום

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1116720.html?more=1

    אהבתי

  • יולי  On 25 בספטמבר 2009 at 19:32

    יוני, אתה איש יקר גם כשהכסף איננו בכסך. מי כמוני יודעת. תודה על התמיכה והעידוד. תודה רבה.

    דפנה, ברוכה הנמצאת.אכן, אין כמו לונדון אבל ברצלונה זה ממש בית חלופי מהמון בחינות ואולי דווקא בגלל שאני לא מדברת את שפתם – הספרדית או הקטלונית.

    טלי, תודה על האיחולים. (ובלחישה אומר שגם אני מאחלת לעצמי אבל בינתיים חיה בשלום עם מה שיש…) ותודה על הלינק לסייד. כן. יש חיבורים רבים בין אלה שסובלים ממה שקורה כאן. אוף, שוב פעם ההתחברות דרך הסבל… די. לא רוצה. סליחה טלי. זו לא את. זו אני.

    אהבתי

  • פוחי  On 25 בספטמבר 2009 at 20:11

    יולי יקרה
    יצאת למסע ולקחת אותי איתך, למרות שלא ידעת את זה.
    אני מרותקת,סקרנית, מרגישה עצב, מזדהה, יכולה להרגיש את ההתלבטויות בקבלת החלטות שיש להן מחירים, ובעיקר רוצה לקרוא עוד. מחכה בסקרנות וציפייה. ברוכה השבה.

    אהבתי

  • יולי  On 25 בספטמבר 2009 at 22:29

    ברוכה הנמצאת. תודה רבה על התגובה שהיא כמו רוח גבית נעימה, לי. ושוב תודה פוחי.

    אהבתי

  • יוסי דר  On 26 בספטמבר 2009 at 10:38

    קשור או לא קשור, משום מה אני נזכר שפעם פרסמתי את הפוסט הזה:

    http://www.notes.co.il/dar/53504.asp

    אהבתי

  • נועם  On 26 בספטמבר 2009 at 10:47

    שתגשימי יום אחד את החלום הזה
    ושאכן ייכתב הספר ויתורגם לכמה שפות…

    אהבתי

  • יולי  On 26 בספטמבר 2009 at 15:01

    יוסי, אכן הקטלונים מאוד מזדהים עם המאבק הפלשתיני; הם רוצים עצמאות והם מדברים קטלונית ולא ספרדית.

    נועם, תודה על האיחולים. אמן.
    אבל האמת שיותר חשוב לי לכתוב מאשר התוצאה בעתיד.

    אהבתי

  • טלי  On 26 בספטמבר 2009 at 17:56

    אמנם יום כיפור בפתח אבל לגמרי אין לך על מה להתנצל. אני איתך- יותר בריא להתחבר דרך ההנאה, השמחה, האופטימיות, העונג, מאשר דרך הסבל…

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: