אולי בגלל זה חזרתי לארץ

                                                      
 
 
או אולי בגלל  זה
 
 
 
 
ואולי רק זה
 
 
 
כי כל הייתר,
 כל השאר, הם פשוט לא אני
 
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שלומי  On 15 בספטמבר 2009 at 11:21

    הדברים האלו, מה?

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 15 בספטמבר 2009 at 11:26

    עוררת בי זכרונות מענגים

    אהבתי

  • תמר  On 15 בספטמבר 2009 at 11:51

    ואולי זה גם מה שיחזיר אותי
    …….

    מקסים.
    וכמובן שנה טובה

    אהבתי

  • נועם  On 15 בספטמבר 2009 at 12:41

    ואולי רק זה – עוד מעט תעלה הגרסה שלי (מלפני שלוש שנים)

    אהבתי

  • אביב  On 15 בספטמבר 2009 at 12:47

    אולי תוסיפי גרסה משלך?
    אביב

    אהבתי

  • יולי  On 15 בספטמבר 2009 at 13:08

    שלומי, אכן כן. הרבה געגוע וגם ניסיון לקבל את השינוי, את המציאות כמו שהיא

    דפנה, עוררת בי חזרה, זכרונות מענגים. תודה

    תמר, תודה. ניסיתי להבין היכן את מקידומת המספר ואני לא בטוחה אם זה צרפת או?

    נועם, מחכה בכיליון… מי יודע, אולי שם אמצא תשובה

    אביב, תודה רבה. זה בדיוק מה שאני עושה כאן. כותבת/מחפשת/חוקרת/מתעמקת בגרסה שלי.
    זה לא יוצא לי בכרטיס אחד מצוייר, אבל בוא יבוא.

    אהבתי

  • עידית פארן  On 15 בספטמבר 2009 at 13:25

    למה חזרתי
    למרות שאני חייבת להגיד שהשנות טובות לא עושות לי את זה
    בסוף בסוף בסוף
    זה בטח כי הכי נעים לי פה
    המוזיקה, הריחות הים האנשים העננים בסתיו
    השפה
    הילדים ביום כיפור על האופניים, אני חושבת שזה
    (שכחתי, שכחתי, הבית קפה בגדרה…גם זה)

    אהבתי

  • תמר  On 15 בספטמבר 2009 at 14:28

    Italy.

    From the Middle East to the Middle Ages.

    אהבתי

  • אורה  On 15 בספטמבר 2009 at 15:08

    .איזה יופי- ארץ ישראל הישנה והטובה- .

    והתמימה-
    לאבי היתה חנות ספרים ואני זוכרת שלפני ראש השנה היה שם חידוש מסעיר: ה'שנות טובות' אלה בלי הזהב שעלו נדמה לי חמש אגורות (או גרוש)ואלה עם הזהבים שעלו עשר אגורות. התבשמתי בשנות טובות הללו עד שאבי נפטר כשהייתי בת פחות מעשר-. מאז 'החנות'- כך כינינו אותה, איבדה מקסם הילדות שהיה בה בשבילי אבל למראה השנות טובות הללו יש צביטה בלב

    אהבתי

  • שרון רז  On 15 בספטמבר 2009 at 15:17

    השלישית, עם הילדים, הכדורגל, המטוס והיישוב המרוחק…
    תסתכלי בפוסט החדש שלי, יש שם הפתעות מהעבר

    אהבתי

  • יולי  On 15 בספטמבר 2009 at 16:46

    עידית, לפעמים אני מקנאה באנשים ובמיוחד בנשים שלא מרגישים צורך לשאול כל הזמן: למה? אני כנראה נולדתי לשאול וגם לחפש תשובות.

    תמר איזה כייף לך. איטליה. באיזה חלק?

    אורה, מרגש הסיפור שלך על החנות של אביך. היכן היא הייתה? וכמה צעירה התייתמת מאב. קשה…

    שרון, ראיתי את הפוסט החדש שלך. אכן מלא זכרונות עבר. במיוחד סיגריות אל על…

    אהבתי

  • אורה  On 15 בספטמבר 2009 at 22:47

    החנות היתה בירושלים- באיזור שהיום נמצא מרכז כלל

    אהבתי

  • מרב  On 16 בספטמבר 2009 at 4:10

    רק שכל זה שייך לעבר…

    אהבתי

  • נועם  On 16 בספטמבר 2009 at 10:23

    http://www.notes.co.il/lester/60600.asp

    אהבתי

  • יולי  On 16 בספטמבר 2009 at 10:59

    אורה, אני מניחה שאת מתכונת לבניין הגבוה של כלל במרכז העיר ירושלים מה שעורר בי את המחשבה על הרבה אנשים שמאבדים יום-יום את החנות הקטנה שלהם לטובת מגדלים. התפתחות? טרוף? התארבנות? ימים יגידו.

    מרב, את כל כך צודקת שזה כואב. הבעייה היא שאת רוב הבחירות שלנו אנחנו עושים על בסיס העבר – כי בדרך כלל זה מה שאנחנו יודעים – מה היה ולא מה יהיה. אח"כ עושים חשבון (מה שאני עושה כאן ועכשיו) אם היה נכון, כדאי, למה וכמה. תודה מרב.

    נועם, שמחתי להוות בשבילך פלטפורמה פרסומית כאילו שאני מועילה כאן למישהו או משהו. ובכל מקרה, תודה כי הרי רק כך קיבלתי את ברכתך האישית .

    אהבתי

  • טלי  On 16 בספטמבר 2009 at 12:32

    שהיו מוכרים על המדרכה, בעיקר בהדר ליד הדואר המרכזי (חיפה, חיפה…) ואיך אהבתי את כל הנצנצים והמתיקות שגם חזרה כמה שבועות אחר כך עם הדגלים של שמחת תורה.

    אבל היום אני לא יכולה להתרגש משתי השנותטובות הראשונות הצבאיות שהבאת כאן. הן רק מעציבות אותי. צבא זה לא יפה, זה לא רומנטי, לא אצילי, לא טהור, לא סקסי. צבא של מוות. והרג.

    אהבתי

  • יולי  On 16 בספטמבר 2009 at 15:05

    תראי, כתבתי כמה מילים בין השנותטובות השונות, טובות
    כי היו טובות והיו טובות פחות..אבל בכל מקרה טלי, מי כמוך יבין אותי שבתי הצעירה חיילת היום ותתארי לך את טקס הסיום של קורס מקצועי כזה או אחר שבה את יושבת בקהל וכבר לא אוהבת צבא כי זה לא יפה ולא רומנטי ומה לא עוד…אבל הבת שלך צועדת שם במדים כי המדינה שלך/שלה/שלי/ דורשת מהבת שלך להתגייס וללבוש מדים ולצעוד תס"כ (או תס"ח). טוב די. שנה של אהבה טלי.

    אהבתי

  • טלי  On 16 בספטמבר 2009 at 16:53

    ומעריכה מאוד מאוד רבות מהמילים שאת כותבת גם בין השנותטובות האלה, כידוע.

    כיוון שעדיין אין לי בת או בן אני לא יכולה לתאר את עצמי יושבת כאמא בסיטואציה הזאת שהיא עדיין רחוקה ממני. אין לי ספק שהמורכבות גדולה ועצומה וקשה ועדיין, לפחות מבחינת התודעה, אני חושבת שלאלה שהתפכחו התפיסת הצבא כרומנטי וסקסי אין מנוס אלא להזכיר את זה לעצמם ולאהוביהם בדיוק ברגעים האלה ולהוציא את העוקץ מתוך הסיטואציה, כדי לשבור את מעגל הקסמים הנורא הזה שחג פה כבר הרבה יותר מדי שנים.

    אני לא מדברת עכשיו על עצם הצעידה, שהיא בראש ובראשונה החלטה של בתך ולא שלך, ולא מדברת, חלילה, על יחס שלילי לבת הצועדת, אבל כן, אני אומרת בפירוש- קשה לי עם יחס נרגש והרואי לצעידה שכזאת (שוב- לא מתייחסת לבת אלא לפעולה ולהקשר), יחס שנשאר עמוק בתפיסה הרומנטית של השנותטובות הישנות ההן ולא הולך יחד עם איך שהצבא הזה נראה ומתנהג היום.

    ואני מאוד לא רוצה להכניס את הדיון הזה למימד הפרטי שלך ושל ביתך, זה לא ענייני וגם לא הייתי מתייחסת להקשר הפרטי אלמלא שאלת אותי…

    טוב, די גם.

    תודה רבה, אמן ואמן, שנה של אהבה ושמחה גגם לך, יולי (-:

    אהבתי

  • עידית פארן  On 17 בספטמבר 2009 at 1:04

    אני לא מפסיקה לשאול
    אני לא חדלה
    גם מתוך שינה
    רק שיש קטעים, שאני רואה את הילדים יורדים מההסעה של בית הספר, יחד עם הילדים של אחותי, מקשקשים בעברית ברורה וקופצת, הולכים יחד לבית של סבא וסבתא שזה ממש מטר מהתחנה
    לשאול אם במקרה נשארו לה מקופלות מאתמול, שואלים מתי יהיה "שניצל דק" שהיא מכינה להם

    ואז, אני , לא רק שאני לא שואלת
    בדרך כלל אני לא ממש יכולה לדבר…
    במקרים אחרים..אוהו
    אני שואלת ועוד איך
    (זה היה בקשר ללמה אנחנו בכל זאת בישראל)

    אהבתי

  • Yoni Ofir  On 17 בספטמבר 2009 at 1:24

    אבא שלי שלח לי לוח שנה עברי-לועזית שיהיה לי פה בקופנהגן שלא אשכח את החגים;
    ואני חושב לי, למי שייכת השנה? האם זו השנה שלנו, היהודים? והאם השנה של היהודים היא השנה של ישראל?
    כל אחד סופר את ההתחלות והסיפים במעגלים האינסופיים של הקיום
    תחילת מדינת ישראל גרם לסוף עצוב לדו קיום של אנשים פלסטינים עם אדמתם, ולהרבה צורות של דו קיום בין נוצרים, מוסלמים, דרוזים
    יצרנו פה, בעזרת הרובה, חתך גדול ברקמה שיכולנו היינו, עם רצון וחוסר יהירות, להיות חלק ממנה;
    אבל לא – הנחנו צריכים להיות נפרדים – והאדמה צריכה להיות שלנו
    ההתחלה והסוף צריכים להקבע על ידינו
    השנה היא שלנו, ואנחנו נחליט על הגבולות, שלא יגידו לנו מה לעשות

    ןמדי שנה, אנחנו נהנים מאשלית ההתחלה והסוף, אשלית השליטה בזמן, במעגלי הזמן האינסופיים;
    הגבולות שלנו, הקירות והמחסומים, הם רק הסיפוק הזמני של תחושת חוסר הבטחון, בנובעת מהאדם שמנסה בכל כוחו לומר שהוא שונה מהאחרים, שאנחנו אף פעם לא נהיה כמוהם, שהשנה שלנו היא רק שלנו

    אהבתי

  • דפנה לוי (האחרת)  On 17 בספטמבר 2009 at 23:18

    בגלל שבכל פעם שהמטוס שלי המריא מפה בדרכו חזרה לאנגליה, לא יכולתי להפסיק לבכות, ובכל פעם שנחתתי פה לביקור המוזיקה של יומן הבוקר של גלי צה"ל הייתה כמו סם ארגעה. ככה זה עם מי שנולדו מכורים לקראק…

    אהבתי

  • אביגיל  On 18 בספטמבר 2009 at 1:06

    גם אני כמו טלי, קצת הופתעתי. אני כל-כך מסכימה עם מה שהיא כותבת על השבר. אנחנו חיות בתוכו, לא? גם לי הברכות האלו קשות ולא מעירות בי געגוע. וכן, אני מכירה ומוקירה את הביקורת שלך, ובכל זאת. הופתעתי. גם מבינה את הרגשות שזורמים בנו כמו ערוצים- הדפוסים המוכרים, כמו שאני בטח אתרגש כשהמשפחה שלי תשיר זמירות לאחר ארוחת החג. זה נוף הולדתנו. וכמה כוח יש לו שהוא לא מאפשר לנו לעזוב אותו. גם שהוא כל-כך חולה. אולי בגלל זה? העצה של אביב נשמעת לי טובה. לצייר מחדש. שלנו. מכיוון שבזה אנחנו עוסקות אז התברכנו. בינתיים רק אהבה וחופש!

    אהבתי

  • יולי  On 18 בספטמבר 2009 at 6:25

    לטלי, עידית, יוני,דפנה ואביגיל תודה רבה שאתם משתתפים במחשבות והנושאים שמעסיקים אותי ומוסיפים משלכם. אהבה וחופש כדברי אביגיל, נראית ברכה נהדרת לערב החג של היום.

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: