לא הייתי חלק מהברנז'ה

כנראה אף פעם לא הייתי חלק מהברנז'ה.  גם כשהייתי מלכת הכיתה, בבית הספר הממלכתי צהלה, זה היה בשביל להרגיש יותר טוב, ולא בגלל שאי פעם הרגשתי מלכה.  הרי מלכה אמיתית לא באמת נדרשת להיאבק על מקומה. 

בסלון הבית של משפחת הפנר בתל אביב, הרגשתי כמו מלכה.  אברהם הפנר לא הכיר אותי ואני לא הכרתי אותו.  בגלל שלא למדתי קולנוע בארץ, לא הייתי חלק מהברנז'ה.  עם כרסי בין שיניי, באתי לפגישה עם הבמאי, כי המפיק הציע שאמלא את תפקיד נערת התסריט בסרט חדש של הפנר. 

מה קרה הוא סרט על המורכבות של החיים במדינת ישראל. לשחקנית עליזה רוזן יש מונולג מזהיר של פליטת שואה שמתעוררת כל לילה עם סיוטים נוראים,(שמונה דקות, ONE SHOT, נַיָּח). היא מספרת למצלמה איך היא נכנסת למיטה של הבת שלה שישנה, כדי להירגע.  השחקן אילן דר הוא ישראלי טיפוסי, החי בתל אביב בזחיחות דעת, ובנו גיא הוא חיל המשרת בשטחים.  מה קרה שהוקרן בפסטיבל ירושלים לקולנוע בקיץ 1988, הוא הסרט  הישראלי הראשון (קצר) שסיפר על האינתיפאדה בשטחים הפלשתינים הכבושים.  בטלוויזיה היה רק ערוץ 1 (לא כבלים, לא לווין) והתמונות מהשטחים הפלשתינים היו מצונזרות.  מעטים ידעו על התפרצות האינתיפאדה.  עוד לא היה בצלם והמקור האמין היחיד היה המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית. אינטרנט עוד לא היה והטלפונים הסלולרים היו גדולים (בתיקי ג'ימס בונד) וכבדים מאוד. גם החיילים עוד לא דיברו.

בסוף מה קרה אומר גיא בעיניים עצובות לאביו:

" אבא, הרגתי אישה ערבייה". 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שלומי  On 9 בספטמבר 2009 at 12:20

    הייתי סטטיסט בסרט הזה
    הייתי ביום צילום בכפר
    אום אל פאחם, אני זוכר שהייתה סצינה
    שערבים צריכים לזרוק עלינו אבנים והחברה בכפר לקחו את המשחק ברצינות, וזרקו עם כל הלב, עד שביקשו מהם להפסיק.
    גם דורון צברי המלך שיחק שם תפקיד קטנטן.
    איזה עולם קטן

    אהבתי

  • עידית פארן  On 9 בספטמבר 2009 at 12:35

    מעל הרשימות שלך
    כל פעם שאני אקרא אחת כזאת
    אני אתנהג כמו חיה עם כנפיים

    מעל הקרקע

    ממש מטר מעל הקרקע אם לא יותר
    זה יהיה הכי נכון…את יודעת

    אהבתי

  • אייל גרוס  On 9 בספטמבר 2009 at 12:51

    וואו, איך החזרת לי את הזכרון של הסרט הזה. שנים לא ראיתי אותו. סרט חזק, הקרנו אותו בזמנו לנוער בנוער רצ ..אז כמובן עוד לא הכרתי אותך וגם את שמך, ולא ידעתי עד הרגע ולא עשיתי את הקישור שעבדת על הסרט הזה! צריך לראות אותו שוב, אי שם מי יודע איפה באיזה מחסן ואיפה אצל ההורים, יש לי אני חושב קלטת וידאו שהוא מוקלט עליה…

    אהבתי

  • מאיה הפנר  On 9 בספטמבר 2009 at 14:06

    (-:

    אהבתי

  • נועם  On 9 בספטמבר 2009 at 14:14

    "עוד לא היה 'בצלם' וגם החיילים עוד לא דיברו".
    זה מסכם די טוב את המצב אז (אבל היום כשיש 'בצלם' וגם שוברים שתיקה, עדיין לא התקדמנו הרבה).

    (משפט השני ברשימה מגמד את הראשון. מלכת הכיתה מצהלה…)

    אהבתי

  • יולי  On 9 בספטמבר 2009 at 14:47

    שלומי, אכן היה הרבה בלגן בסצנת האינתיפאדה באום אול פאחם לכן אבי מוגרבי הצטרף כתגבור ל – CROWD CONTROL.

    עידית, אני מתנצלת אם הכתיבה שליעושה לך חיים קשים לקראת הגיוס של בנך הבכור.אני ממש מתנצלת

    אייל, זה אכן סרט מצויין וראוי להקרנות חוזרות

    מאיה הפנר, תודה שקראת. אשמח אם תעבירי לאבא ואמא גם.

    נועם, אכן כמה עצוב, עברו עשרים ואחת שנים וכלום לא השתנה חוץ מאמצעי התקשורת.
    וגם בעינייני מלכות, כלום לא משתנה, הן רק מתחלפות…

    אהבתי

  • אבנר  On 9 בספטמבר 2009 at 15:01

    המצב היום קשה הרבה יותר מאז.
    מיסוד הכיבוש באמצעים השונים, הבחירה של מרבית העם היושב בציון, פרצופה של המדינה הניבט ממעשי (ומחדלי) הממשלה, כל אלה מלמדים אותי, שהמצב רק החמיר.
    לא למדנו כלום, לא שינינו שום דבר לטובה. העולם הנאור הולך ומתרחק מאיתנו, ומדינת התיאוקרטיה המאיימת להשתלט עלינו מבשרת רק רע…
    צר לי שאני שכך אני בוחר לראות ולהראות את הדברים…
    שנה טובה

    אהבתי

  • יולי  On 9 בספטמבר 2009 at 15:25

    למרבה הצער (ויש הרבה צער), אין בינינו חלוקי דעות ולא על זה הצער.
    כאשר אני כותבת שאין שינוי, הכוונה לשינוי חיובי, שכה האמנתי בו ועדיין… ולו בהסתמך על בחירותו של אובמה לנשיא האימפריה. כל עוד היה בוש, לא ראיתי תקווה.
    שתהיה לנו שנה מבורכת בשינויים חיוביים

    אהבתי

  • נועם  On 9 בספטמבר 2009 at 15:35

    אתה צודק, כמובן.
    כוונתי הייתה דומה לזו של יולי: אנו שנאבקנו כבר אז (בשנות השמונים) נגד המגמות שאתה מצביע עליהן, לה התקדמנו הרבה במאבקנו, למרות שיש היום בצלם ושוברים שתיקה.

    אהבתי

  • אייל גרוס  On 9 בספטמבר 2009 at 15:57

    יולי האם ידוע לך האם הסרט יצא בדי.וי.די וכו'?

    אהבתי

  • איריס  On 9 בספטמבר 2009 at 16:35

    מסכימה עם שאר הקשישים פה שלא שיערנו שיהיה כל כך רע, בעוד עשרים שנה, במובן של זכויות אדם אך לא רק, זה מגוון של תופעות. אני רק לא מסכימה שזה קלוט מן האויר, אלה דברים שנבטו במחשכים כבר אז, אלא שהיינו אחוזים בנאיביות ואי הבנה מוחלטת של הכוחות באזורנו, ובמיוחד מאד נאיבים בקשר למנהיגות ול"אליטה" שלנו. פרי בשל.

    נקודת המפנה, לדעתי, היתה ההפגנות של מלחמת לבנון הראשונה (כבר בתחילת שנות השמונים) שהיו מעין כיפוף ידיים בין הממשלה לבין האזרחים, והסתיימו בתבוסה מוחלטת ל"עם" מול רצון קומץ מנהיגים שלא שיתפו אפילו בשמץ ממעשיהם והחלטותיהם.

    מאז, כמו שאומרים זה היה רק
    DOWNHILL
    והרי הקרקעית לפנינו. מכאן, אולי, אפשר רק לעלות. או שלא.

    אהבתי

  • נועם  On 9 בספטמבר 2009 at 17:17

    אני חולק על הארכיאולוגיה שלך, איריס. לא היה שום מאבק בין האזרחים וקומץ מנהיגים. ה"עם" שהובס בתחילת שנות השמונים היה זה שהובס כבר ב-1977. השמאל הוא שהוכנע סופית בשנות השמונים בידי הימין העולה והמשיחיות הדתית.

    אהבתי

  • איריס  On 9 בספטמבר 2009 at 17:28

    אני מדברת ספציפית על מחאות נגד עניינים צבאיים, נכון שזה בהקשר רחב שמאל ימין וכולי, אבל היו גם מחאות בתקופת ממשלות המערך, כמו אשכנזי אחרי יום כיפור וכולי, לא תמיד זה נחתך פוליטית אחד לאחד. בסך הכל, במלמת לבנון השניה עדיין צמרת צה"ל היתה הגוורדיה הישנה, וגם שרון הוא מפאי, ולא היו מחלוקות בינו ובין רבין, אם כבר היה זה בגין שניראה במיעוט שמאלני שם, אם אתה זוכר את האירועים אחרי המלחמה.
    אני חולקת עליך, אבל הפירושים הם אישיים שנינו לא הסטוריונים אצלי זה היה נקודת מפנה

    אהבתי

  • יולי  On 9 בספטמבר 2009 at 18:00

    היינו נאיבים איריס, אני מסכימה. אבל כנראה שגם כל העולם הולך לכיוון שמרני ואי אפשר לעצור את זה:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1113330.html
    שיום לפני נאום חייו של אובמה על חוק הבריאות לכ-ו-ל-ם, מפגינים זועמים קיבלו אותו בווירג'יניה, והורים רפובליקאים מנעו מילדיהם לצפות בנאומו של אובמה לכבוד פתיחת הלימודים, בנימוק שמדובר ב"שטיפת מוח סוציאליסטית"

    זו אכן הקרקעית

    אהבתי

  • יוסי דר  On 9 בספטמבר 2009 at 18:07

    מה, היית מלכת הכתה??
    נדמה לי שזה הפרק המשמעותי בחייך שפירסמת עד היום.
    (כי המדובר בתואר לכל החיים).

    אהבתי

  • איריס  On 9 בספטמבר 2009 at 18:07

    את מדברת בעיקר על ארצות הברית, שגם היא עוברת שינוי. הנאום של אובמה לילדים הוא אכן בעייתי לדעתי, מה פתאום לפנות ל"ילדי האומה" ? ולא חשוב מה המסר. דומה מאד לרעיונות של לימור לבנת לעשות "סדרת חינוך צבאי" בתיכון. או משהו כזה. לדעתי היתה פה טעות מרצון טוב.

    עם כל המחאה, אובמה נבחר עם הרעיונות "הסוציאליסטים שלו" ברוב ניכר. ואצלנו ביבי ברוב ניכר, זה לא בדיוק "אותו כיוון" אלא הפוך במאה שמונים מעלות.

    שנית, יש בארץ התעלמות מכוונת מהמתרחש במקומות אחרים כמו דרום אמריקה, וההשפעה הגוברת של סין באפריקה, אני חושבת שלא כדאי ששוב נהיה נאיבים. המצב בישראל יותר גרוע מאשר במקומות האחרים, ולא מראה בינתיים סימני התאוששות. עדיף להיות לפחות חף מאשליות, הרי זה מה שלמדנו מהעשרים שנה. לא ?

    אהבתי

  • יולי  On 9 בספטמבר 2009 at 18:10

    אייל, מאיה הפנר מבררת היכן אפשר להשיג עותק מהסרט ותחזור אלי. באוזן השלישית אין:http://www.third-ear.com/p_prefo.aspx?id=100065104

    יוסי, תראה, זה נחמד שאתה כאילו מחמיא לי מפעם לפעם אבל אתה יודע, להיות מלכת הכיתה זה אחד מהפרקים היותר טראגיים שאני מכירה על עצמי ועל אחרות. האמן לי.
    אני בוחרת להשיל מעלי את התואר ובמיוחד לא לבחור באף תואר במקומו…

    אהבתי

  • יולי  On 9 בספטמבר 2009 at 18:12

    מקבלת את הניתוח שלך בהכנעה.
    קשה, אבל כנראה שאת יודעת על מה את מדברת ואני רק מחפשת זיזים להיתפס בהם כדי להאיט את הדהירה במדרון. מה עושים???

    אהבתי

  • יוסי דר  On 9 בספטמבר 2009 at 18:23

    יולי, את תדללי את המחמאה.
    הייתי יכול לכתוב ספר שלם על מלכת הכתה שלנו.
    והכל קרה כאילו רק אתמול.
    שנים רבות מאד לאחר סיום הלימודים היה לנו כנס מחזור או איך שקוראים לזה.
    ושום פסיק לא הועם מזוהר מלכותה.

    אהבתי

  • יולי  On 9 בספטמבר 2009 at 20:19

    במילותיה של לאה גולדברג בשירה הנצחי – נפרדנו כך

    נפרדנו כך,
    היטב היטב חרה לי
    הערפל בינינו כחומה
    זאת הטיפה
    שעל ידי נותרה לי
    טיפת סגריר ודאי היא,
    לא דמעה.

    לדור הזה
    הבכי הוא כלימה
    הוא לא יבכה
    על אהבה גוססת
    ביום הדין
    ובלילות החסד
    אדיש וגא
    הוא לא יוריד דמעה.

    נפרדנו כך:
    הרחוב המה המה
    דחפני איזה הלך
    ומנגד הערפל תלוי כהינומה.

    מאין בליבי חדווה חוגגת,
    אולי בכל זאת
    זו היתה דמעה.

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 10 בספטמבר 2009 at 5:30

    אחרי שההפנרים יבררו, איפה ואיך אפשר לראות את הסרט. שותפה לייאושכם, ושמחה שפרסמת את הקטע.

    אהבתי

  • טלי  On 10 בספטמבר 2009 at 23:34

    אני לא מבינה בקולנוע אבל לו הפוסטים האלה שלך היו סרט הם היו ערוכים בעריכה מהירה,כמעט קליפית, כשהמצלמה עוברת מתמונה עוצמתית אחת לשנייה בלי מרווח נשימה ומשאירה את הצופה עם פחות אויר בריאות.

    אני, כשהתחילה האינתיפאדה, הייתי בכיתה ו', נדמה לי (וממש לא מלכת הכיתה), ובכל זאת לפעמים גם אני מרגישה כאילו עברו עלי עשרות שנים במציאות הזאת.

    מצד שני, לפעמים אני כן אופטימית, כי אין ברירה, וכי חייבים לעשות. מה? כל אחד את הדברים שהוא הכי טוב בהם, רק לא להרים ידיים (בשני המובנים, האמת…).

    תודה יולי (-:

    אהבתי

  • יולי  On 11 בספטמבר 2009 at 11:08

    דפנה תודה. אשתך אותך במידע היכן ניתןלהשיג את 'מה קרה' לכשיגיע אלי.

    טלי תודה רבה פעמיים: האחת והיותר חשובה שאת אופטימית, והשניה שאת כותבת לי שמרתק אותך מה ואיך שאני כותבת. כאן

    ומעניין אותי לשאול אותך כאשר היית בכיתה ו' – איך נודע לך על האינתיפאדה ההיא?

    ואיך אפשר להרים ידיים בשני מובנים? האחד זה להיכנע והשני זה אמור להיות בריא להזיז את הגוף. אז למה הכוונה?

    אהבתי

  • יולי  On 11 בספטמבר 2009 at 11:09

    אשתך = אשתף
    כמובן

    אהבתי

  • טלי  On 11 בספטמבר 2009 at 11:31

    יולי יקירה- לגבי האופטימיות, אני משתדלת, כי אין מנוס בעיני.

    אני לא ממש יודעת איך נודע לי, אבל זוכרת את זה ברקע כחוויה קיימת, כמשהו שהיה שם מחדשות, בבי"ס חגגנו "ארבעים שנה למדינה" ואיכשהו ידעתי שיש אינתיפאדה במקום שנקרא השטחים ושזורקים שם אבנים. לא הרבה יותר.

    להרים ידיים זה להיכנע אבל זה גם "להרים יד", כלומר להתנהג באלימות, איכשהו לצערי יש אצלנו יותר מדי אנשים שמאמינים שטווח האפשרויות הוא רק אחת מהפרשנויות של הרמת יד או ידיים, ולא מכירים בכל שאר הצבעים והאפשרויות שבאמצע ובדרך ובצדדים ובאלכסון.

    אהבתי

  • יולי  On 11 בספטמבר 2009 at 11:37

    הבנתי עכשיו על הידיים. תודה. זו אכן לא אופצייה גם מבחינתי.

    והסיפור שלך על איך נודע לך על האינתיפאדה הראשונה זה מעניין כי את כותבת זריקת אבנים בשטחים והיום כבר לא משתמשים במילה הזו שטחים כי היום חושב הקונסנסוס שזה – יהודה ושומרון. קשה להיות אופטימיים גם לפיכך…

    מי ייתן ונתבדה אנחנו המפוכחים משהו…

    אהבתי

  • טלי  On 11 בספטמבר 2009 at 17:45

    את באמת חושבת שהיום לא אומרים השטחים?!?

    דוקא נראה לי שאם כבר, הקונצנזוס ההפכפך הזה-מי שזה לא יהיה- מתייחס לשטחים במידה רבה כאל פלסטיניים, מה גם שהיום המילה "פלסטינים" נוכחת ולגיטימית, אז זה לא היה, וגם הדגל הפלסטיני- אני זוכרת מאותה תקופה או מאחריה שאנשים נעצרו כי תלו דגל פלסטין, היום זה איננו.
    היום גם יש הרבה יותר אלימות והרבה יותר אכזריות והרבה יותר אטימות והרבה יותר ייאוש ופטאליזם, אבל זה כבר עניין אחר…

    אהבתי

  • יולי  On 11 בספטמבר 2009 at 18:24

    נכון שהמאבק הפלשתיני הלאומי נמצא 'על השולחן' בשונה משנת 1988, אבל המפה הגאוגרפית אותה מלמדים היום את ילדי ישראל היא של 'ארץ ישראל שלמה' שבה אין ,שטחים" אלא יש "יהודה ושומרון" ודור שלם גדל לא יודע מה זה קו ירוק, היכן הוא עבר ועל מה מדברים כאשר אומרים גבולות 67' על כל המשמעויות של הנושא… שימי לב מה קורה עם הקפאת ההתנחלויות של אובמה שהיה משוכנע שיצליח להניע בשורה חדשה…
    זה הייאוש שלי… אזאמנם יש הכרה שיש כאן באיזור פלשתינים אבל המדינה שבה אני אזרחית ואותה אני אוהבת שולטת בהם כריבון ללא מתן זכויות אזרחיות… טוב, את יודעת, אז לא אמשיך.

    אהבתי

  • טלי  On 12 בספטמבר 2009 at 13:00

    התייחסתי רק לעצם הטרמינולוגיה.

    יש במערכת החינןך המון בורות מכוונת מלמעלה, ועדיין, נדמה לי שהמונח "שטחים" שריר וקיים.

    אבל מה אני יודעת, ובעיקר- מה זה משנה…

    אהבתי

  • יולי  On 12 בספטמבר 2009 at 20:57

    טוב טלי בואי נסכן ש-לדעת כן משנה. ואני מניחה שאנחנו מסכימות על זה. חשוב לדעת. בורות היא אם הרבה חטאים. תודה על ההעמקה ותשומת הלב.

    אהבתי

  • יולי  On 12 בספטמבר 2009 at 20:57

    נסכן = היה צריך להיות – נסכם, כמובן.

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: