וְשָׁבוּ בָּנִים לִגְבוּלָם

 ירמיהו לא, טו

ההיריון הלך ולִבלֵב בחורף שנת 1988 שהיה קר ומושלג בניו יורק.  החלטנו לחזור הביתה.  רצינו לבנות קרירה, בית ומשפחה משלנו בישראל. למה אני רוצה ללדת ולגדל את ילדיי בישראל לא ידעתי, אבל ידעתי מדוע אינני רוצה להישאר.  המחשבה שיש לי ילדים דוברי אנגלית, אמריקאיים, והם שלי ואצלי בבית, יצרה בי ניכור מעצמי ועשתה ממני באחת מהגרת. אישה שחולמת בלילה בעברית, ובבוקר כשהיא קמה, מדברים ילדיה אנגלית. זה הרגיש לי רע. ידעתי מהבטן שלא יהיה לי טוב עם זה.  לראשונה בחיי, חשבתי על עצמי. חשבתי על איך אוכל להיות האמא הכי טובה שיש בי, וישראל הייתה חלק לא קטן מהטוב שבי.

גם אליס מילר הייתה חלק לא קטן מהטוב שחיפשתי ומצאתי באיך להיות אמא טובה יותר. חלק חשוב.  את ספרה The Drama of the GIifted Child קראתי בזמן ההיריון הראשון, עם סתיו בבטן, והוא שינה את כל דרך המחשבה שלי על אמהות.  הוא אחד מהספרים ששינו את חיי.  

בעברית יצא: הדרמה של הילד המחונן של אליס מילר מאוחר יותר.

היינו 'תושבים חוזרים' על כל זכויותיהם כאשר הם שבים למדינת היהודים.  רכשנו והבאנו איתנו מקרר AMANA, תנור בישול CALORIC שעד היום מבשל, אופה, מטגן ומה לא. תנור חימום לחדר תינוקות BLACK & DECKER, מעבד מזון, מכונת כביסה, שואב אבק HOOVER, מערכת AKAI למוסיקה, דיסקים, מגבות, סדינים ורהיטי חדר ילדים מ– IKEA NEW JERSY (אז רק חלמנו שיהיה IKEA בישראל או בנתניה).  

ארזנו את מעט מיטלטלינו הקיימים, מלאנו מכולה ושלחנו אותה באונייה לארץ.

 

 

האם עשיתי נכון? לא יודעת.  מאז 1988 (ועד היום 2009) נראה שישראל הולכת בכיוונים מאוד לא טובים: לכיוון איראן, גם בכך שכל ילד שלישי בכיתה א' היום הוא ממשפחה חרדית.  בכיוון יגוסלביה, קרואטיה, אלבניה, קוסובו, מונטנגרו בוסניה וסרביה גם כי "בצה"ל חוששים היום שאי אפשר יהיה לפנות מאחזים", ובכיוון הגרועות שבמדינות "המבוססות" כאשר מחירי דירות היוקרה בתל אביב רק עולים היום וגם בעתות משבר כלכלי כלל עולמי, וברחובות אותה העיר מסתובבים אנשים חסרי בית, חסרי עבודה, חסרי אזרחות חסרי זהות והאלימות מתפרצת מכל עבר כי אי אפשר אחרת.

וכל זה, ללא אזכור של שנים של חרדות מטרור פלשתיני וממלחמות טפלות, שעוברות בנותיי כאן מאז שנולדו ב – 1988 וב – 1990  והילדים שנהרגים במלחמות שווא וסרק.

ואולי בעיקר, מה עושה ולא עושה מדינת ישראל להחזרת חייל אחד שבוי במשך 1151 ימים ולילות.
אולי טעיתי לחזור.
אולי יכולתי להמשיך ולכתוב בעברית גם משם.

אולי.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • dugmanegdit  On 19 באוגוסט 2009 at 13:28

    עולים כי מישהו (אחד בשם פישר) דואג לתדלק את המשק בכסף זול (ריבית נמוכה). כך, עולה לה הבורסה ועולים גם מחירי הדירות. בסוף (כשכבר לא יוכלו למכור אג"ח והאינפלציה תשתולל) יעלו את הריבית וכל מגדלי הקלפים יקרסו (כולל אלה של צפון ת"א).
    מהבחינה הזאת אין הבדל בין ישראל לארה"ב. גם כאן וגם שם לא נגמר המשבר. הוא רק מתחיל.

    אהבתי

  • מיכל  On 19 באוגוסט 2009 at 13:28

    פוסט מלא אהבה וקורע לב כאחד.

    התשובה לתהיה שבסוף…

    תודה לגבי האזכור של הספר, ששמעתי אודותיו ומשום מה לא קראתי אותו עדיין.

    וכרגיל, אצלך, הכל מרוכז במינימום טקסט: לבה של מערבולת.

    אהבתי

  • עידית פארן  On 19 באוגוסט 2009 at 13:44

    זרקת אותי לשבועיים של החלטה-אריזה-חזרה.
    אני לא מצטערת לשניה שאני פה,
    יש איזה משהו באיך שאת כותבת, ותמונה, ועוד אחת
    שאת ממש מקרבת שאפשר לראות, והוילון מבפנים, את מזיזה אותו, ומסיעה כדי סדק את החלון
    ככה שניתן גם לשמוע.
    וזה יפה, זה ממש יפה…
    (עם כל הפסימיות, את יודעת)

    אהבתי

  • נועם  On 19 באוגוסט 2009 at 14:33

    אתם יפים מאושרים ואופטימיים.
    שום דבר מרשימת הספקות עוד לא מעכיר את האופק.

    תנור שמבשל עד היום? זה נחמד.

    (לכיוונים לא טובים התחלנו ללכת לפני 1988, עוד כשהיית בניו יורק ולמעשה גם לפני זה)

    אהבתי

  • יולי  On 19 באוגוסט 2009 at 15:49

    לכותב/ת מ'דוגמאנגדית' תודה. מקווה שהניתוח שגוי כי הוא הרבה יותר פסימי משלי.

    למיכל היקרה, המון תודה על המתנה שנתת לי בחזרה

    לעידית, גם תודה על ההדהוד החוזר הנעים (גם אם יש בו פסימיות)

    ולך נועם, תודה על המחמאה על התמונה ואשמח אם תרחיב איך אתה רואה את האופק אם לא כעכור

    אהבתי

  • נועם  On 19 באוגוסט 2009 at 17:09

    כוונתי היתה, שהמבט שלכם בתמונה עוד לא רואה שום עכירות באופק…

    אהבתי

  • יולי  On 19 באוגוסט 2009 at 19:43

    אוי איזו אכזבה. אכן היינו אופטימיים
    ואני הייתי אופטימית שאולי מגובה 40000 רגל רואים דברים שלא רואים מכאן ושאתה תספר עליהם…

    אהבתי

  • טלי  On 20 באוגוסט 2009 at 14:03

    יולי יקירה,

    אני לגמרי מבינה, הכי מבפנים, את ההחלטה שעשית כדי להיות מי שאת ולגדל את ילדותייך בקרקע שלך- גם אני לא הייתי יכולה להחליט אחרת, וכיוון שזה מה שהיה נכון לך, זה נכון.

    גם אני מיטלטלת בין תקווה לייאוש מהחיים פה, כל הזמן, אבל מכריחה את עצמי לבחור בתקוה כי אין ברירה.

    והערה אחת בכל זאת, אישית אני מצטמררת מזה שאת כורכת בנשימה אחת את זה שאחד מכל שלושה ילדים בכיתה א' לומד במערכת החרדית, אני יודעת שזו נקודה רגישה ואישית אצלך ואין לי עניין לדרוך לך במקומות המשפחתיים, אבל אסור לשכוח שכל אחד מהילדים האלה הוא ילד, קודם כל ילד, ויש לו זכות לילדות מאושרת בדיוק כמו לכל ילד אחר וכן, להוריו יש זכות לחנך אותו כפי שהם מבינים, גם כשאני ואת מזדעזעות מחלק מהחינוך הזה.

    אהבתי

  • יולי  On 20 באוגוסט 2009 at 14:45

    המון תודה טלי על התגובה והתמיכה.

    לגבי "כל ילד שלישי בכיתב א' הוא חרדי היום" – זו איננה ביקורת על אף ילד בעולם. גם לא בעולם החרדי ובאמת גם אין קשר בין זה לסיפור האישי של אחי החרדיבכלל.
    הבעייה היא:
    "מדינת ישראל לאן – שנת 2009". והכיוון הוא קיצוני, דתי, לאומני ושמרני ואני מטילה ספק אם זה מקום טוב לחיות בו לבנותיי כאשר הן יוצאות לחחיהן הבוגרים….
    כאשר את ואני נתבקש לשים כיסוי ראש תיזכרי במה שכתבתי כאן על כל ילד שלישי.
    זה לא קשור לילדים ואפילו לא להורים שלהם. זה קשור למדיניות כושלת של ממשלות במשך הרבה שנים.

    אהבתי

  • טלי  On 21 באוגוסט 2009 at 17:43

    הכיוון של מדינת ישראל מדאיג גם אותי, אפילו מאוד, ולגבי המדיניות הכושלת של הרבה ממשלות אני מסכימה בכאב ובצער גדולים, אבל אחת מהבעיות האקוטיות כאן בעיני היא הפחד האיום וחסר הפרופורציה של אנשים מכל מי ומה ששונה מהם. הפחד הזה אחראי בחלקו לאלימות שחוגגת כאן לאחרונה ולהרבה רעות חולות אחרות.

    אהבתי

  • אורי  On 26 באוגוסט 2009 at 3:38

    בימים האחרונים אני מסתובב בניו-יורק ואני משתעשע במחשבה אם אוכל לחיות פה ולכמה זמן. יוצא לי הרבה לחשוב על הפוסט הזה והניכור מהילדים של עצמך שהזכרת. סתם שתדעי, שמה שאת כותבת מטייל עם כל מי שקורא.

    אהבתי

  • יולי  On 26 באוגוסט 2009 at 7:56

    תודה אורי.
    אבל היום, אולי הייתי בוחרת לשאת את הניכור לעומת ללדת ילדים במדינת ישראל.
    מאז 1988 הולך המקום הזה ומדרדר. מיום ליום. (ליברמן – שר החוץ. היית מאמין?). ניו יורק היא מקום נהדר לחיות בו. אולי הבית יכול להיות בתוכנו ולא היכן שמדברים את שפת אמנו. חזרה ליהודי הנודד והמושכל יותר…

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: