אני והנכבה

מכיוון שחלק מציון, אדמתי  נכלל (בהסכמתי) בערכת הלימוד "איך אומרים נכבה בעברית?", שיצרו בזוכרות, הוזמנתי להרצאת אורחת בסמינר השתלמות לאנשי חינוך בחיפה. התבקשתי לספר על הדרך שלי למפגש הראשוני עם הנכבה. על איך גיליתי את הנכבה. 

תוך כדי הכנת ההרצאה, בחום חודש אוגוסט 2009, אני רק יודעת לספר שזה היה בסתיו שנת 2003, בתהליך העבודה על ציון, אדמתי.  שש שנים עברו ועדיין קשה לי לדבר על זה. או לכתוב על זה.  

אני והנכבה
ישבנו בצוותא
ליד מדורה בחצר
אני משתוקקת לסיפור מרתק
והנכבה צ'יזבט תספר.

ספרי לי, ספרי לי, איזו מעשייה
על אותם הימים ועל מה שהיה
והגזימי היטב נכבתי,
איך אומרים בעברית צ'זבטי.

הנכבה סיפרה איך בנגב הוכתה,
כשהיו עוד ערבים מסביב
עם סטן ורימון כמו צבאות ההמון
היא אמרה: ' נגרש, מעליש!'.

ספרי לי, ספרי לי, איזו מעשייה…

כשנכבה נזכרת מייד מתנכרת
כיצד על כולם היא עבדה
איך סבא דיבר אחריה קרקר
וגילה לה תמיד הכחשה.

                                             בהשראת סבתא בנגב כתב והלחין אבשלום כהן.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אסתי  On 15 באוגוסט 2009 at 15:03

    בערוץ 8 (נכון?)
    ואני זוכרת שאמרתי לעצמי שאת מדברת אותי ומספרת אותי וככה גם ההורים שלך מספרים את ההורים שלי.
    אני חושבת שאני זוכרת בבירור כל סצינה וסצינה וראיתי את הסרט רק פעם אחת… שתביני איזה רושם אדיר הוא עשה עלי.

    אהבתי

  • ז'ניה  On 15 באוגוסט 2009 at 15:08

    אהבתי

  • יולי  On 15 באוגוסט 2009 at 15:08

    תודה אסתי. המון תודה
    אבל למרבה הצער הסרט 'ציון, אדמתי' נדחה על ידי 10 רצועות שידור דוקומנטריות ישראליות ולא שודר מעולם בארץ.
    מה שראית הוא הסרט על הפלמ"ח ושם אמי מופיעה איתי במחסום ודרכי הכניסו את הסצנה מ'ציון, אדמתי' בה הוריי מתוודים וכנראה את זה את זוכרת היטב.
    בכל מקרה ושוב, המון תודה. אמרתי לך כבר, אנחנו דור שני תש"ח.

    אהבתי

  • יולי  On 15 באוגוסט 2009 at 15:13

    תודה רבה ז'ניה.
    לא הכרתי.
    טוב לראות ולשמוע.
    המון תודה.

    אהבתי

  • נועם  On 15 באוגוסט 2009 at 15:14

    הרבה אומץ וכנות יש בשיח הנוקב הזה.

    אבל מי ילמד את ערכת הלימוד שמכינים ב"זוכרות"? זה ודאי לא חלק מתכנית הלימודים של משרד החינוך.

    אהבתי

  • יולי  On 15 באוגוסט 2009 at 15:18

    תודה נועם. אם אינני טועה, גם אתה היית (איתי שם – בחשבון הנפש הנוקב – בספטמבר 2003) או כך לפחות אני מדמיינת בהקשר של עצומה מהפכנית שחתמתי עליה.

    אשר לערכה, מסתבר שיש עוד ועוד אנשי חינוך שמלמדים לא רק על פי תוכנית הלימודים של משרד החינוך. כן יירבו.

    אהבתי

  • נועם  On 15 באוגוסט 2009 at 15:33

    אבל הדרך שלי התחילה הרבה לפני זה. כשקראתי (לפני הגיוס לצבא) את "שיח לוחמים" כבר הבנתי (אמנם קצת במעורפל) שאנו משכפלים דפוס מסוים מדור לדור.

    אהבתי

  • יולי  On 15 באוגוסט 2009 at 15:36

    הבנת, אפילו במעורפל, ובכל זאת הלכת לקורס טיס?
    או שאני טועה?

    אהבתי

  • נועם  On 15 באוגוסט 2009 at 15:44

    כן. את לא טועה.
    המסרים היו כפולים. היה קשה לעשות סדר.
    המתנגדים הנחרצים ביותר לכיבוש שירתו ביחידות העלית. מבלבל? כך זה היה.

    אהבתי

  • דב  On 15 באוגוסט 2009 at 15:45

    בדרכך את מעלה נושא
    מדכדך, חסר תוחלת.
    מי שיודע לאן מוליכים
    את העולה מהמיצג – שיאיר את הדרך.

    אבל מעבר למציאות המייאשת,
    מה שנותר הוא הביטוי האישי,
    הסיפור.
    ובדרכך – הפעם בתוספת אודיו-ויזואלית –
    סיפורך עתיר התפניות ממשיך להיכתב
    ולעורר עניין.

    אהבתי

  • יולי  On 15 באוגוסט 2009 at 15:50

    דב – המון תודה. אבל גם, נראה לי שיש הרבה תוחלת ב-אמת לעומת חוסר תוחלת בהכחשה.

    ולנועם, התנגדות לכיבוש ויחידות עלית. עד מתי?

    אהבתי

  • נועם  On 15 באוגוסט 2009 at 15:55

    זה היה בשנות השבעים של המאה הקודמת

    אהבתי

  • שאול  On 15 באוגוסט 2009 at 16:09

    אני בחרתי
    פנתרים ולא משפטי לנינגרד

    אהבתי

  • יולי  On 15 באוגוסט 2009 at 16:22

    שאול, חוץ מהעובדה שגם על הפנתרים וגל על הפלשתינאים אמרה גולדה דבר דומה כמו: מי הילדים הרעים האלה בלשון: מה הם חושבים לעצמם, למה התכוונת שלא בחרת – משפטי לנינגרד?

    ולנועם – כמובן שאני יודעת שאתה ואני התגייסנו בעשור השביעי של המאה העשרים. השאלה שלי הייתה עד מתי? האם אתה חושב שזה הסתיים ואם כן מתי זה היה.
    אני חוששת שהמסר הכפול הזה לא הסתיים (חוץ מהמתנחלים – להם יש מסר אחד: הולכים ליחידות מוברחות ומאמינים בארץ ישראל השלמה).
    החיילים שאני מכירה מתל אביב (חברים של בנותיי) מתנגדים לכיבוש ועדיין נמצאים ביחידות מובחרות. שרק יחזרו בשלום..

    אהבתי

  • שאול  On 15 באוגוסט 2009 at 16:50

    הכוונה לטראראם שעשו סביב הסיפור של יהודי ברית המועצות עוד לפני 67. שטפו לנו את המח ב"מסך הברזל" "שלח" את עמי" ועצרות לאינסוף. משפט לנינגרד היה אירוע שבניסיון לחטוף מטוס נשפטו דיסידנטים בהם יהודים לשנות מאסר ארוכות. בגלל המלחמה הקרה ארה"ב תפסה טרמפ על הנושא ובדרך לדרך נפתחו לעליה שערי ברה"מ.

    העולים שהגיעו מברה"מ זכו לחיבוק חם ושופעו בכל טוב לעומת המזרחים ובני הארץ שהיו צריכים להביא כסף מהבית לקנות דירות שמחיריהם האמירו. חמור היה מצבם של המזרחים דור שני למצוקה שבעצמם עברו את המעברות שלא זכו סיוע.

    לי באופן אישי אמרו בסמינר בבית ברל אתם המזרחים צריכים לשכב על הגדר כדי שיהיה קל לקלוט את העולים. ברגע שהציונות הוכיחה את עצמה כתיאולוגיה פוליטית שהיא יריקה בפני החלטתי להיפרד ממנה ולא כידידים.

    אהבתי

  • שאול  On 15 באוגוסט 2009 at 16:53

    פעילי "זכויות האדם" אנטולי שרנסקי ואידה נודל ורבי אחרים הפכו לתומכים נלהבים בדיכוי אכזרי של הפלסתינאים

    קישור

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%97%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%98%D7%95%D7%A1_%D7%A9%D7%9C_%D7%93%D7%99%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%A5-%D7%A7%D7%95%D7%96%D7%A0%D7%A6%D7%95%D7%91

    אהבתי

  • עידן  On 15 באוגוסט 2009 at 16:59

    מה שתפס אותי: "לא היו לנו כלי מיון, היו לנו כלי נשק".

    היית חושב/ת שכלי המיון היחידי שנדרש במצב כזה הוא עיניים ולב. אבל מסתבר, כידוע, שחיילים בכל מקום וזמן מפקידים את הכלים האלה בידי "הממונים" עליהם.

    אגב, רעיון לפוסט מסקרן: להציג את 10 מכתבי הסירוב שהסרט קיבל מן הפוליטרוקים של התרבות שלנו. הצצה מאלפת למוחות ששוטפים את המוחות שלנו.

    אהבתי

  • יולי  On 15 באוגוסט 2009 at 17:00

    "הציונות כתיאולוגיה פוליטית שהיא יריקה בפני"
    זה חזק מאוד.

    אולי היום הבעייה יותר יושבת על הניצול של בעלי הנכסים = העשירים לחסרי הנכסים = העניים ולא עוד ציונות ולא עוד תיאולוגיה.
    וסליחה שהתרחקתי מלינינגרד. הם כמובן המדוכאים שנהנים להיות המדכאים היום

    אהבתי

  • יולי  On 15 באוגוסט 2009 at 17:37

    תודה עידן.

    לא אפרסם את המכתבים כי אני מקווה להמשיך ולהתפרנס מתעשיית הקולנוע/טלוויזיה המקומית וזה עלול לפגוע בי.

    אבל, הנה מניין הגופים הללו:
    ערוץ 1/רשות השידור, הרשות השנייה, קשת, רשת, ערוץ 10, הטלוויזיה החינוכית, ערוץ 8, יסדוקו, התוכנית עובדה ואז עוד היה טלעד (ערוץ 2).
    עשרה.
    הצעתי את הסרט לשידור בחינם לאחר שהוא היה מוכן. אני עדיין מציעה אבל אין מתעניין כאן. בחו"ל ראו אותו מאות אלפים אם לא מליוני אנשים ולא בגלל שהם עוכרי ישראל.

    אהבתי

  • שועל שמשון  On 15 באוגוסט 2009 at 18:40

    הייתה הימנעות מפינוי של עוד כ200,000 ערבים מה שהיה חוסך לנו את בעיית ערביי ישראל היום. אפילו מילה אחת של התנצלות אני לא מוכן להשמיע על הנכבה כפי שאיש לא התנצל על השאיפה הערבית להשימידנו ב48 ולאחריה. כמו שאיש לא התנצל על גירוש למעשה של יהודי ארצות ערב. כפי שהצ'כים אינם חולמים להתנצל עלך הגליית 3 מליון גרמנים סדטים.נמאס מהצביעות הארורה הזאת. נמאס מהליברליזם המזוייף החותר במודע נגד קיומנו וגובל בבגידה. צריך רק להבטיח לפלשתינאים שאם ימשיכו להילחם נגד קיומנו הנכבה של 48 לא הייתה האחרונה .הנכבה הבאה תהיה הרבה יותר קשה.

    אהבתי

  • נועם  On 15 באוגוסט 2009 at 19:22

    זה נמשך כמובן, אבל בכל זאת יש שינוי.
    ראיתי את זה בבית (לא אפרט), וגם הנתונים שהתפרסמו לאחרונה על גיוס של בוגרי תיכונים ליחידות קרביות מראה שתל אביב (למרות החברים של הבנות שלך) צועדת בכיוון משלה, ואינה מתרשמת מההוא הא הקרבי.

    אהבתי

  • אסתי  On 15 באוגוסט 2009 at 20:39

    משפט כל כך מדוייק על אידה נודל ושרנסקי ויאשה קזקוב וקוזנייצוב וכל השאר. כולם פעילי זכויות אדם ואסירי ציון לשעבר, וכולם מהרגע שהגיעו לכאן עברו מייד לצד המדכא בהתלהבות ובחדוות יצירה את החלשים (כלומר את הפלסטינאים)
    מעניין שציינת את זה כי שנים התופעה הזאת מפתיעה ומרגיזה אותי.

    אהבתי

  • ענת  On 15 באוגוסט 2009 at 21:33

    איפה ניתן בכל זאת לצפות בסרט?
    יש אותו בגסרת די וי די?

    אהבתי

  • יולי  On 15 באוגוסט 2009 at 21:42

    את הנעשה אין להשיב. הגלגל אחורנית כבר לא יחזור.
    כל מה שאני מתעניינת בו הוא האמת ההיסטורית על איך קמה מדינת ישראל. בסרט 'ציון, אדמתי' אומרת פליטת שואה – שולה גולני –שרק היום היא מבינה שלו היינו רואים את מי שהיו כאן לפנינו ולא מתעלמים מהם, החיים היו טובים יותר. הביקורת שלי היא על ההכחשה, ההדחקה והפוביה.
    האמת, גם כשהיא כואבת, היא הרבה יותר מוסרית, בריאה, מחזקת ונותנת תקווה לעתיד ללא מלחמה.

    אהבתי

  • יולי  On 15 באוגוסט 2009 at 21:44

    תודה ענת.
    את הסרט ניתן להשאיל או לרכוש באוזן השלישית
    http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=28692

    אהבתי

  • שאול  On 15 באוגוסט 2009 at 23:02

    שרנסקי נשלח לכלא ואידה נודל נשלחה לגלות כאשר 90 אחוז מהיהודים שקיבלו היתר פנו לקנדה ,ארה"ב ומערב אירופה ובכלל לא הגיעו לישראל. יש רכילויות ששרנסקי היה סוכן כפול ומפתיע עוד יותר למה אידה נודל בחרה "לנהל רומן" עם ה קג"ב. כשהגיעה לארץ תמיד התראינה באנגלית ואנח לא יודע אם היום היא יודעת עברית.היום היא אמורה להיות בת 80

    אהבתי

  • ניסים  On 16 באוגוסט 2009 at 7:38

    הנכבה היתה הניסיון של הערבים למחוק אותנו
    כאשר הם נכשלו (לשמחתי) מתחיל תהליך דמוניזציה של האחר בעזרת יהודים
    במלחמה כמו במלחמה יש מנצח ויש מנוצח
    אין שני מנצחים
    מזלך שאביך הביא אותנו לצד המנצח ואת יכולה לעשות תעמולה לצד השני

    אהבתי

  • יוסף  On 16 באוגוסט 2009 at 7:47

    במובנה השטוח ביותר

    אהבתי

  • יולי  On 16 באוגוסט 2009 at 10:19

    אם מעניין אחד מכם או שלושתכם מה אני חושבת ומאמינה בהקשר של הנכבה הנה הדברים:
    אין אני שוללת את זכותה של מדינת ישראל להתקיים ואין לי כל עניין בדמוניזציה ולא בהתנצלות, שועל שמשון. נהפוך הוא.
    כל שאני אומרת הוא שמדינת ישראל = הבית שלי, הוקם על חשבון אנשים אחרים שעד היום, כבר למעלה משישים שנה, אין להם מדינה= בית משלהם וזה מצב (מתמשך) לא מוסרי בעיניי.
    אני לא עוסקת בתעמולה אלא בחשבון נפש שאמור לעשות כל אדם במיוחד אם הוא מאמין באלוהים יוסף. ככתוב: "טובל ושרץ בידו".
    ברור יוסף שבמלחמה כמו במלחמה, יש תוצאות קשות לאזרחים אבל הסיפור של הנכבה, האיסור לדבר על הנכבה הוא רק חלק מתפיסת ארץ ישראל השלמה והנצחת הכיבוש תוך שלילת הקמת מדינה פלשתינית,

    אהבתי

  • אוגוסט  On 16 באוגוסט 2009 at 11:13

    מדינת ישראל, לטענתך הבית שלך, לא הוקמה "על חשבון אנשים אחרים".

    לאותם "אנשים אחרים" יועדה ע"י האו"ם מדינה צמודה, והם דחו את ההצעה מכיוון שסברו שיוכלו לשחוט את כולנו ולהשתלט גם על השטח הקטן שנועד לאכלס את המדינה היהודית. הם שפתחו במלחמה והם הפסידו בה. זבש"ם.

    "למעלה משישים שנה, אין להם מדינה בית משלהם"?
    זה כי גם היום אותם ערבים מסרבים להכיר בקיוומה של ישראל כמדינה בכלל וכמדינה יהודית בפרט – ראי סיכומי ועידת הפת"ח לפני שבוע.

    יש בישראל אנשים כמוך, שהשתבשה עליהם דעתם והם מרחמים על האכזר והתוקפן. זכותם. רוב הציבור חושב אחרת, ובצדק.

    אם הפלסטינים יפסיקו לחלום על השמדת ישראל ויכירו בזכותנו לחיות כאן לצידם אז גם אני אכיר בזכותם לחיות כאן לצידי. אבל להצטער על הנכבה = מזימת הפלסטינים שנכשלה לטבוח את כולנו???

    אהבתי

  • טלי  On 16 באוגוסט 2009 at 12:30

    ובעיקר מרגש לראות אותו אחרי הסצינה שהבאת פה לא מזמן בו אמא שלך עומדת במחסומים מטעם מחסום ווטש. כמה זמן עבר בין צילום הסצינה הזאת לסצינה ההיא? או שהכל מעורבב אחד בשני עד לבלי הפרד?

    אם הצעת לערוצים את הסרט בחינם, אולי תשקלי להעלות אותו בשלמותו לאינטנרט?

    אין ספק שמגיע לך להתפרנס מהיצירה שלך, אבל אם אופציית החינם קיימת אצלך, אפשר לעקוף את המנגנונים עם הכלי החזק של הרשת.

    אהבתי

  • יולי  On 16 באוגוסט 2009 at 12:46

    תודה טלי.
    אמא שלי במחסום היה באוגוסט 2004 חודש לפני ש'ציון, אדמתי' יצא להקרנת בכורה בפסטיבל הנשים ברחובות אבל התהליכים המשפחתיים-פוליטיים הקשורים בעשייה הדוקומנטרית שלי אכם מעורבבים ובעיקר, אני מאמינה, מפתחים את כולנו.

    אשר לשידור חינם באינטרנט זו קצת בעייה עם חומרי הארכיון הרבים בסרט שלא נרכשו לשידור באינטרנט ורישיון כזה זה עולה המון. אז עוד נראה…אולי יום אחד ערוץ 1 יעשה את מה שהוא צריך לעשות וישדר גם את 'ציון, אדמתי'. אמן.

    אהבתי

  • יולי  On 16 באוגוסט 2009 at 12:47

    אכם = אכן.
    סליחה

    אהבתי

  • אורה  On 16 באוגוסט 2009 at 16:00

    יולי- הותרת אותי בעיקר מבולבלת, גם בגלל הטקסט החזק שלך וגם בגלל התגובות שבכולן יש אמת. בסוף השבוע האחרון (יום חמישי) מלאו שמונים שנה למאורעות תרפ"ט בצפת. הייתי מוזמנת (ונסעתי) משום שאני מצאצאי הרב הראשי של צפת שהוא ואשתו נטבחו שם על ידי הערבים, בלי שום סיבה (הרב ישמעאל הכהן). נראה, אולי אכתוב על כך פוסט למרות שאני מתלבטת. הדברים רק ממחישים עד כמה הדברים אינם 'שחור' ו'לבן' לאחר ששמעתי עדויות של אנשים שהיו אז בני חמש ושש (בהם האלוף ישראל טל)

    אהבתי

  • טלי  On 16 באוגוסט 2009 at 16:53

    אחרי שהם שדרו את שיטת השקשוקה אולי יש סיכוי…

    ואם תרשי לי להגיב לאורה, אין ספק שמאורעות תרפ"ט היו איומים ונוראים ואכזריים ומובן שילדים ואזרחים אחרים שהיו שם ראו מראות זוועה ומתמודדים עד היום עם טראומה נוראה.

    דיבור על הנכבה ועל העוולות והפשעים שאנחנו עשינו לאחרים לא מבטל ולא מפחית את העוולות והפשעים שאחרים עשו לנו, רצח אחד לא מצדיק רצח אחר ופשע מלחמה אחד לא מצדיק פשע מלחמה אחר. אין לי ספק שההכרה של יולי בנכבה לא מבטלת אפילו במילימטר את ההכרה במאורעות תרפ"ט.

    אהבתי

  • אורה  On 16 באוגוסט 2009 at 17:07

    טלי, אם שמת לב, כתבתי שאני מבולבלת- ואכן כך. לעולם לא אצדיק פשע משום כוון. מאידך גיסא, צודקים מי שכתבו כאן שהפלשתינאים שבים ומצהירים כי לעולם לא יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית. לעולם. גם אם תקום מדינה פלשתינית, הם ימשיכו להאמין שישראל היא פלשתין. אז אנחנו צריכים להסתכל למציאות בעיניים ולהגיד: אנחנו מוותרים על מדינה יהודית (לשיטתם של רבים ב'רשימות') או לא. אם אנחנו לא מוותרים על יחודה היהודי של ישראל, אז אנחנו לא יכולים להיות צבועים ולאפשר את זכות השיבה. הערבים שגורשו, גורשו בתהליך שבו גם הם רצחו יהודים, רצחו ולא גירשו. כמובן שהיריעה קצרה לדיון העקרוני החשוב הזה שבו לכל אחד יש דעה- ומה כבר תתרום דעתי אבל יש לי תחושה שאנחנו אוטמים את אוזנינו ואת עינינו במה שנוגע לשכנים שלא מסתירים את דעתם על המשך המאבק המזויין שיביא לחיסולנו, אם רק תינתן להם הזדמנות. לכן אני לא חושבת שלמישהו כאן יש זכות להלעיז על צעיר שמתגייס ליחידה מובחרת- כאז כן היום..

    אהבתי

  • ניסים  On 16 באוגוסט 2009 at 18:23

    אם חס וחלילה לא היינו מנצחים אזי היום לא היית כותבת בלוג על הנכבה
    שכנינו הפלסטינים בחרו בהכל או כלום וזכו בכלום
    למה אנו צריכים להתנצל על נצחננו
    אני אשלח את הפלסטינים לבכות למנהיגים האיוולים שלהם על 62 שנות מלחמה מיותרות שהם כן הם הביאו על עצמם

    אהבתי

  • טלי  On 18 באוגוסט 2009 at 18:46

    אישית, אני לגמרי לא נבהלת מכך שהפלסטינים רואים בישראל את פלסטין. זו המולדת שלנו, זו המולדת שלהם, לכל אחד יש בשבילה שם אחר וגם חלומות אחרים, וזה בסדר.

    מאבק מזויין, משום צד, הוא לגמרי לא בסדר, זה ההבדל. אבל כמו שאני לא זקוקה להכרה של שכניי כדי להגדיר את עצמי בכל אופן שאני רוצה, כך גם מדינת ישראל בחרה להגדיר את עצמה כמדינה יהודית ולכן היא כזאת, ללא תלות או צורך בהכרה של הפלסטינים בכך. זאת סמנטיקה, לא מהות.לגבי הסיפא של דברייך אני לגמרי לא מסכימה אבל זה כבר חורג מגבולות הפוסט של יולי וגם מוביל לויכוח עקר ומיותר, בעיני.

    אהבתי

  • יולי  On 18 באוגוסט 2009 at 19:33

    תודה טלי שאת מעמיקה את השיח כאן אצלי. זה כן מה שאני מחפשת.
    בכל מקרה, התנצלתי לאורה (בפרטי) ועכשיו אתנצל לך בפומבי שאני לא עונה בינתיים כי נגמרו לי המילים לעכשיו אבל אמשיך בהמשך. ברשותך ואת מוזמנת להמשיך כמה שרק תרצי.
    המון תודה.

    אהבתי

  • טלי  On 18 באוגוסט 2009 at 21:36

    אני בעצמי לא רוצה ליפול לאן שהויכוח הזה הולך, לא, חלילה, נגד אורה, אלא בגלל שויכוחים כאלה גוזלים ממני הרבה יותר מדי אנרגיה וגם לא מובילים לשום מקום, בטח לא לשום מקום חיובי. זה בעיקר עצוב, אני חושבת…

    אהבתי

  • יולי  On 8 בספטמבר 2009 at 16:33

    סמינר הכשרה ראשון לאנשי חינוך על ערכת הלימוד על הנכבה

    קישור לערכה: http://zochrot.org/index.php?id=718

    ב 17-18/8/09 נערך סמינר ראשון להשתלמות על ערכת הלימוד "איך אומרים נכבה בעברית?" בהנחיית נורמה מוסי ועמיה גלילי. השתתפו 18 נשות ואנשי חינוך. חלקם מהחינוך הפורמלי: מורים לאזרחות, היסטוריה, ספרות, ערבית, חשיבה ביקורתית, יהדות, אמנות ועוד. מהחינוך הלא פורמלי השתתפו מנחים מארגונים שונים העוסקים במפגשי דיאלוג בין ישראלים לפלסטינים.

    הסמינר נועד לאפשר הכרות חוויתית עם יחידות שונות מהערכה וכן לדון בהיבטים תוכניים ופדגוגיים של הערכה. תוך כדי הסמינר הועלו שאלות שונות הנוגעות ללמידה על הנכבה במסגרות ישראליות, למשל: איך והאם אפשר להשתמש בערכה במסגרות החינוכיות השונות, אילו קשיים זה מעלה לנו ולתלמידים ואיך ניתן להתמודד עם האתגרים, הפחדים והשאלות המתעוררים בלמידה על הנכבה?

    הסמינר התחיל עם היחידה הראשונה בערכה – "אנחנו על המפה. ואני? על איזו מפה?", שעוסקת בידע שיש לנו ובידע שאין לנו על המקומות המשמעותיים לנו במפת הארץ, המשכנו להרצאת מבוא על הנכבה מתוך היחידה "נכבה שו האדא? לא רק היסטוריה פלסטינית". יצאנו לסיור על חיפה הפלסטינית ועל הנכבה בחיפה שהעבירה רנין ג'רייס מזוכרות ושמענו עדות על הנכבה מז'ניט מטר. בסוף היום הראשון, ראינו קטע מהסרט "ציון אדמתי" ונפגשנו עם הבמאית יולי כהן לשיחה על הסרט ועל המשמעויות השונות עבורה של למידה על הנכבה.

    היום השני הוקדש לעיבוד וחשיבה ביקורתית על מושגים כמו עדות, היסטוריה ונרטיב דרך יחידות בערכה וסיימנו בדיון מתוך יחידה על זכות השיבה – "על זה לא מדברים. זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים".

    התגובות להשתלמות ולערכה היו נלהבות מאוד אך גם כמובן העלו הרבה מהמורכבות והקשיים שהערכה ולימוד על הנכבה מעלים: המשתתפים סיפרו שההשתלמות עוררה בהם עניין רב והועברה בסבלנות ובפתיחות אך גם העלתה שאלות ונושאים קשים. רבים אמרו עד כמה הערכה מרשימה, מגוונת, מכוונת להתחבר למקומות שבהם התלמידים הישראלים נמצאים, שהיא מאפשרת למידה והתלבטות, ופותחת נושאים ש(כמעט ו)לא מדברים עליהם בחברה הישראלית ובמערכת החינוך.

    אחת התגובות, מדפנה הרן, מורה להיסטוריה ואזרחות:

    "שלום עמיה,

    רציתי לשוב ולהודות על הסמינר הנפלא

    העיכול והחילחול של הדברים הולך איתי למרות "השאיבה" לעבודה השוטפת

    אני לא מפסיקה לספר עליכן ועל הסמינר

    היום העברתי את הסדנה על עין ר'זאל לצוות הסטוריה, על מנת להראות איך ניתן לבחון הסטוריה ממספר נקודות מבט. הדיון שהתפתח היה מהמם, בעיקר כי קשה מאד לאנשים לקבל את עמדת ה"אחר". בכל אופן , למרות הקושי, כולם הבינו עד כמה סדנה מסוג זה היא משמעותית. מקווה שגם נטעתי את הזרע להמשך פעילות עם הערכה.

    שוב תודה ויישר כח על פעילותכן ועל מה/מי שאתן

    דפנה"

    בעקבות הסיכום המוצלח, אנחנו מתכננות לקיים סמינר השתלמות נוסף במהלך השנה הקרובה. פרטים בהמשך.

    עמיה גלילי, זוכרות

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: