קוראת כותבת, כותבת כותבת

הי יולי, אני קוראת את מה שאת כותבת בעניין ובסקרנות. לא תמיד מגיבה. הסיפור שאת כותבת מעורר בי תגובות רגשיות- בעיקר ניתוק. ניתוק צורני – של הסיפור עצמו.  מעניין אותי לקרוא על ההרגשה שלך. בין אם היא  קשורה לניתוק -או לא.  אם זה מתאים לך כמובן…הקוראת שלך.

יושבת וחושבת איך לענות לקוראת שלי ותוהה איך יכול להיות שאני מרגישה שאני מניחה את הקרביים שלי על השולחן, על המקלדת, על המסך, על המחשב – באינטרנט, ובכל זאת נדרשת לתחושת ניתוק של קוראת.  עוד מתחילת הכתיבה, כבר חודשיים-שלושה, מתעקשת הקוראת שלי, שאני כותבת על ניתוק ב-ניתוק (רגשי).

כאשר אני מנסה להיכנס לנעליה של הקוראת שלי ולהרגיש מה היא מרגישה כאשר היא קוראת (אותי), אני (אכן) מתחילה להרגיש תחושה של ריחוק.  אני נשארת שם, בנעליה של הקוראת שלי, ואני מרגישה את החלל בו הכותבת (אני) מתארת מצבים כואבים מאוד, נסיבות של אלימות שהופנתה כלפיה (כלפי) והטרדות (שאולי רק היום היא (אני) יודעת לקרוא להן הטרדות מיניות) ושבעברה לא היו לה (לי) הכלים להתמודד איתם.  וכאשר אני עוד יותר מתעמקת בשאלה של הקוראת שלי אל הכותבת (אלי), אני מצליחה להרגיש את הנתק הזה שהיא אולי מרגישה כאשר היא קוראת אותי.  

נתק רגשי שמבקש לספר על כאב עמוק עמוק.  כאב של ניצול, כאב של שימוש, של חִפצון.
של מציאות שבה לא שומעים אותה.אותי, לא רואים אותה.אותי ומשקיעים מאמץ להשתיק אותה.אותי, ומפעילים כוח לסתום לה.לי את הפה.  

זה הוא נתק שהיה חייב להתקיים שם כדי לשרוד.

אבל היום, הניסיון לספר על זה מרגיש כמו תהליך של איחוי פנימי. של העצמה. של המצאה מחדש. של מציאת כלים לא מוכרים, של יולי חדשה, כל רגע ורגע.

של עבודה אינסופית.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • גואל  On 5 באוגוסט 2009 at 10:17

    ה"יולי החדשה" עליה את מדברת בהחלט נוצרת ונולדת, אבל בואי נשאיר מקום של כבוד
    ליולינקה הישנה שעשתה וחוותה כה הרבה

    אהבה

    אהבתי

  • הזוייה  On 5 באוגוסט 2009 at 10:34

    מתחבר לדמות הכותבת. לפעמים אני יושבת וקוראת את העבר וחושבת שבטח מצטיירת דמות כבויה, ויש לי צורך עַז להתרחק ממנה, כדי לא להידבק "במחלה". מצד שני אני רואה באמת של האחרים, בתעוזה להוציא את הקרביים. סוג של עוצמות נדירות שפורצות את המסגרות החברתיות שכולם מנסים לשמור, ולזה, כמו שאת עושה אני קוראת אוֹתֶנְטִיּוּת. ועם כל המסרים והמלל שאולי מכאיב לקרוא על תחושת האחר, אני אוהבת את זה.
    במיוחד כשאני קוראת אחרים שמתארים אפילו במילה אחת דברים שנצרבו בנפש בציר הזמן של החיים אני מרגישה הזדהות.

    אהבתי

  • מיכל  On 5 באוגוסט 2009 at 10:52

    לי נראה שאת משאירה לקורא לעשות את הצעד האחרון של ההתחברות אליך.
    אם הקורא יעשה את העבודה, יצליח להכנס, ויבין באמת מה עומד מאחורי המילים (המתמצתות) הוא יהיה איתך.

    בסיום התהליך, כשתמצאי או תמציאי את יולי החדשה, היא בטח תתחבר אל יולי שמקודם בחיבוק מבין.

    אהבתי

  • שרון רז  On 5 באוגוסט 2009 at 11:09

    ב ו ם ח ז ק

    אהבתי

  • אורה  On 5 באוגוסט 2009 at 11:25

    יולי- אכן, כמו שאת כותבת- העצמה. הטקסט שלך חזק מאוד ומצביע על יכולת להתבונן בעצמך, בפנימיותך. אנשים אחרים משלמים הרבה כסף בשביל פסיכואנליזה. נראה שניחנת ביכולת נדירה לעשות את זה בכוחות עצמך- העיקר שלא תשכחי לאהוב תמיד את 'יולי האחרת'..

    אהבתי

  • טלי  On 5 באוגוסט 2009 at 12:29

    יש לי הרבה כבוד למילים אבל הפעם אני לא יכולה שלא להתייחס לתמונה מעתיקת הנשימה הזאת – וואו! וואו איזה עיניים, וואו איזה מבט, וואו איזו עוצמה!

    ולגבי השאר- נראה לי שאת כותבת בקול שמאוד מכיר ויודע את כל הפרטים, קצת כמו שאני מרגישה לפעמים כשאני מדברת איתי או עם אנשים קרובים על ארועים מפעם, דברים שכבר כל כך מוכרים לי ולסביבתי שמספיק רק להזכיר אותם, כמעט בקוד, כדי שיהיה ברור על מה מדובר.

    כאן, בשבילנו, לפחות בשביל רובנו, הפרטים הקטנים של החיים שלך חדשים, אולי לכן הקוראת רואה שם ניתוק.

    אבל כמו שכתבתי לך על הפוסט הקודם, זה הסיפור שלך. אמנם לקוראים יש כאן מקום ולתגובות יש משמעות ועדיין, את ורק את קובעת את כללי המשחק שלך.

    תמשיכי (-:

    אהבתי

  • יולי  On 5 באוגוסט 2009 at 12:52

    המון תודה לכם המגיבים כאן:
    גואל, הזוייה, מיכל,, שרון(!), אורה וטלי
    באמת תודה כי הרי סופסוף שומעים אותי ולא משתיקים אותי
    אבל
    השאלה החשובה לי כאן היא (ומיכל ענתה על זה וטלי גם קצת)האם מי מכם רואה בתמציתיות שבה אני כותבת בעיה. כי אני יכולה גם אחרת. אולי.
    ?
    וסליחה על העקשנות. היא כנראה זו שהצילה אותי עד היום

    אהבתי

  • פ'  On 5 באוגוסט 2009 at 15:25

    היא לא בעיה אבל היא מכשול.
    כשאת כותבת – בהנחה שאת לא כותבת רק לעצמך – המילים המעטות שלך לא מספיקות בשביל לעורר בי כקוראת חוויה עוצמתית. קשה לי לדמיין מה שעבר עליך מבחינה ריגשית בזמן שחווית את האירועים שאת מספרת עליהם פה. אני יכולה לדמיין אותך עושה (גרה, עובדת, לומדת וכו') אבל קשה לי להכנס לעולם הפנימי שלך.
    אני מניחה שיש בכתיבה שלך מילות קוד שמצפינות בשבילך תוכן רב. כרגע בשבילי התוכן הזה נשאר מוצפן.
    וכל זה כמובן בהנחה שאת כותבת גם לאיזשהו קורא, לא רק לך.

    ממשיכה לקרוא אותך בעקשנות – אל תפסיקי.

    אהבתי

  • יוסי דר  On 5 באוגוסט 2009 at 15:55

    עיניים פלדה

    משדרות כוח

    אהבתי

  • עידית פארן  On 5 באוגוסט 2009 at 17:03

    (גם על מה ששרון כתב, שזה בום חזק)
    וגם איך אני קוראת, ושותקת ואומרת משהו
    וקוראת
    ואת לא יודעת כמה אני מעריכה את הכתיבה הכל כך ישירה שלך, כמו לבטן
    הלוואי שהייתי יכולה ככה

    אהבתי

  • אלישבע זלצר  On 5 באוגוסט 2009 at 17:26

    יודע כמה קשה או לא אפשרי בכלל להכיל אותו לקבל אותו ולחיות אותו אלא תוך כדי ריחוק
    ברגש ובזמן.
    ותוך כדי ריחוף מעליו ושימוש במימד הזמן אפשר אולי להתקרב לפצע ולהחליט מה עושים איתו
    העיניים שלך מדברות אלי

    אהבתי

  • אסתי  On 5 באוגוסט 2009 at 17:59

    שאחרי כל הטקסט הזה שהוא חזק. תמציתי וחזק ביותר.
    מגיעים לעיניים.
    והמבט הזה והחיתוך הזה נכנסים ישר לתוך הנשמה. חזק יותר מכל חזק.

    אהבתי

  • טלי  On 5 באוגוסט 2009 at 18:33

    כלומר – אם משהו חשוב לך, אל תוותרי.

    לשאלתך- זה מורכב. יש עוצמה בתמציתיות המקודדת הזאת, אבל יש בה גם ריחוק, בגלל שהיא מקודדת. מצד אחד ברור שאת חיה את הארועים ומרגישה אותם גם אם הם היו מזמן, ומצד שני, דוקא כיוון שאת כל כך מכירה אותם, לפעמים אנחנו לא מספיקים "להכנס פנימה" והופ, כבר נגמר, או שעוברים לעניין הבא.

    אני מניחה שלעולם יהיו קוראים שמעדיפים סגנון אחד ואחרים שמעדיפים סגנון אחר, ואת הסיפור שלך את צריכה ויכולה לספר רק באופן שמתאים לך, לעולם לא יהיה קונצנזוס של קוראים ובעיניי זו גם לא המטרה.

    אבל את יודעת מה? אם זה מעסיק אותך, וכיוון שהמקום הזה הוא שלך ואת יכולה לעשות בו מה שבא לך וכמהשבא לך, אולי שווה לעשות ניסוי קטן, לכתוב קצת בסגנון כזה וקצת בסגנון אחר ולראות מה הכי נכון לך ולקוראת ההיא ולקוראים אחרים ואולי יותר מכל- מה הכי נכון לסיפור המסוים הזה, שלך.

    אהבתי

  • יולי  On 5 באוגוסט 2009 at 21:39

    תודה לפ'. אמשיך
    תודה ליוסי, לעידית, אלישבע ואסתי – תגובותיכם מעודדות אותי מאוד
    וטלי, תודה על ההתעמקות. עוד אראה…

    אהבתי

  • קופסא קטנה  On 6 באוגוסט 2009 at 0:19

    משהו בכיוון של מה שכתב פ'.
    אני קוראת אותך כל הזמן ויש לי הרגשה שאת נשארת בקליפה של הדברים. מקומות בארץ רחוקה, שמות של במאים וסוגים של מטוסים… בסדר. ציירת את המסגרת, עכשיו בואי נכנס קצת פנימה.
    אגב, הכניסה פנימה יכולה להיות חסכנית במילים גם היא, אבל הטריטוריה תהיה שונה.

    הכי חשוב לי לומר לך יולי: אני כותבת לך את זה כי אני מרגישה ששווה לחכות ולקרוא אותך. והפוסט הזה… אני מעריכה אותך מאוד על כתיבתו.

    אהבתי

  • יולי  On 6 באוגוסט 2009 at 10:35

    המון תודה.
    אני עושה מאמצים לצאת מהקופסא
    של עצמי
    ושוב תודה.

    אהבתי

  • נועם  On 6 באוגוסט 2009 at 10:41

    אולי זה מה שהקוראת שלך מכנה 'ניתוק' – סיפור האירועים כמסגרת, בלי להיכנס ממש פנימה.
    גם זה קשה כמובן, כפי שאת מתארת. רבים אינם מסוגלים אפילו להתקרב אל המסגרת.
    ואת… יש תחושה שעוד תפרצי גם את המסגרת.
    יש טכניקות לעשות זאת אבל הבעיה העיקרית (אצל כולנו) היא כמובן לא טכנית, אלא הפחד המגונן מפני השיטפון שיפרוץ מתיבת הפנדורה.

    אהבתי

  • עלמה  On 6 באוגוסט 2009 at 10:52

    ולפעמים המילים מצליחות לגעת. הכאב כל כך גלוי . אבל הוא נשאר בידיעה. לא בהרגשה. התחינה כל כך ברורה. העיניים האלה שכואבות, זעופות קצת, מתחננות. לא רק מסתכלות – מבקשות תסתכלו עלי דרכן. תסתכלו באמת. תראו אותי. תבינו אותי גם אם אני כל כך חוסכת במילים. אני רק רומזת. זה לא תמיד מצליח לגעת בי. לפעמים זה מרחיק.

    אהבתי

  • יולי  On 6 באוגוסט 2009 at 14:10

    נועם, אני לא משוכנעת שמדובר אצלי בפחד. אולי זה סגנון? אולי זו בחירה על מה ללכת ועל מה לא. בכל מקרה, אודה מאוד אם תבקש ממני להרחיב על נקודה (לדוגמא) שנראית לך זו שעליה אני מחזיקה את האצבע שמא יתפרץ השיטפון. תודה רבה.

    עלמה תודה רבה. באיך שכתבת כאן התבלבלתי אם את מדבר עלי או עליך ואולי זה כל הסיפור. המון תודה.

    אהבתי

  • נועם  On 6 באוגוסט 2009 at 15:23

    מה קרה בינך ובין אחיך? מדוע וכיצד התרחק אחיך ממך ומכל המשפחה? מדוע לא תכירי לעולם את נכדתו? מה קרה בינך ובין אחותך? (רשימה חלקית)

    אהבתי

  • יולי  On 6 באוגוסט 2009 at 22:06

    אני מוצאת נועם שיש הבדל בין כתיבה אישית לבין כתיבה צהובה, פרטית, רכילותית כמו לכתבות למגזין

    במקרה של הסיפור שלי, אחי ואחותי הם שני אנשים חיים בעלי משפחה – ילדים – שאין לי כל כוונה או רצון לפגוע בהם ולו בחשיפת ייתר של הסיפור שלי איתם. אני יודעת היטב את הסיפור שלי איתם ולא מניחה שהעבודה שאני לא כותבת אותו כאן מהווה עבור הקוראים כאן מקור לנתק או ריחוק.
    יותר מכל נראה לי שהכתיבה שלי כאן היא הסגנון שבו אני בוחרת לספר סיפור. סיפור על אישה ישראלית שהושתקה המון שנים עד שיום אחד החליטה לסלוח למחבל שירה עליה ללא הידיעה שמהלך זה יפתח לה ערוץ דיבור והקשבה שיחוללו שינוי בכל מהותה.

    אהבתי

  • יוסי דר  On 8 באוגוסט 2009 at 9:50

    לא ברור לי הקטע הזה של הסליחה.
    אני לא מתייחס לאספקט המוסרי אלא לצד ההגיוני.
    הרי נפגעת בפעולה צבאית (או סמי צבאית) של מישהו מהצד השני שלא חיפש דווקא אותך.

    המאפיין המובהק של פעולות צבאיות (או סמי צבאיות או פעולות טרור או איך שתקראי להן) הוא שפגיעתן עיוורת, והן לא מיועדות לפגוע באדם מסויים.

    דוגמא: נניח שמחר נוחתת קטיושה על הבית שלי ואני עורך בירור ומגלה שאדם מסויים הוא זה שירה את הקטיושה המסויימת מעבר לגבול.
    האם זה לא ייראה מגוחך שאסלח לאותו יורה מסויים?
    כלומר, מה עניין סליחה לכאן?

    (אני מדגיש שוב: אני מדבר מבחינה הגיונית ולא מוסרית).

    הרי המדובר במעשה שהוא חלק ממאבק בין עמים ולא בין פרטים של עמים.

    אהבתי

  • יולי  On 8 באוגוסט 2009 at 10:12

    זה היופי שבסיפור מנקודת המבט שלי:
    אתה/אני לוקח/ת סכסוך שהוא הרבה מעבר לראש שלך/שלי ובפגישה אישית עם המפגע הופך/ת את הפגיעה האישית בך/בגופך/בנפשך וברגשותיך
    לתהליך של מפגש בין שני קורבנות לסכסוכים פוליטיים שנותן הזדמנות לתיקון והבראה כי הרי גם בצד השני תמיד יש אנישם/חיילים שנשלחו על ידי ממשלות או ארגוני גרילה וכיו"ב.
    עיתונאית שראיינה אותי ל – VILLAGE VOICE כינתה את הפעולה שלי
    PRIVATIZAION OF FORGIVENESS
    ואצל הנוצרים שזו מצווה נעלה לסלוח, היא אמרה שכאשר ממשלות לא סולחות, אינדיבידואלים עושים לחוסר סליחה של הממשלות שלהם תהליך של הפרטה…
    והיא, העיתונאית נבך, אביה היה ב – KKK

    אהבתי

  • יוסי דר  On 8 באוגוסט 2009 at 10:49

    הפרטה זה דבר שקשור עם השכל, אבל סליחה זהו תהליך רגשי.
    כלומר, אם הצעד שלך הוא צעד פוליטי אני מבין.
    אבל אז השאלה היא אם לא גייסת את הרגש לטובת הפוליטיקה.

    אני יכול בהחלט להבין מצב שבו היית מתאהבת במחבל המסויים שפגע בך.
    אבל אני מתקשה להבין מצב רגשי שבו, לצד ההתאהבות, היית גם סולחת לו.
    הסליחה, כמצב רגשי גרידא, לא נראית לי שייכת לסיטואציה הזו.

    הביטוי PRIVATIZAION OF FORGIVENESS נראה לי קלישאתי משהו.

    אהבתי

  • יולי  On 8 באוגוסט 2009 at 10:54

    המחשבה שלך שהדרך היחידה לסלוח קשורה בהתאהבות היא קלישאית ראה מקרה פטי הרסט
    והמחשבה השנייה שלך שהסליחה שלי היא בגיוס עמדה פוליטית היא קלישאה שנייה.

    נראה לי שבהמשך הכתיבה שלי כאן, נוכל להרחיב את היריעה בשיח על הנושאץ

    אני סומכת עליך שתמשיך לקרוא ושתמשיך להגיב ושנמשיך לשוחח בנושא.

    ותודה רבה על השיחה. היא הדבר הכי מעניין שיש לשני אנשים לעשות. לטעמי.

    אהבתי

  • יוסי דר  On 8 באוגוסט 2009 at 11:15

    1. אני הרי אומר בדיוק להיפך ממה שאת מייחסת לי:
    מה שאני אומר הוא שאני מתקשה להבין מצב של סליחה לצד ההתאהבות (בסיטואציה המסויימת הזו).
    אני מסוגל להבין אפילו התאהבות – אבל לא סליחה (בסיטואציה המסויימת הזו).

    2. לא קבעתי שהסליחה שלך היא גיוס עמדה פוליטית – רציתי רק להציף את הנקודה הזו כחומר למחשבה.
    במילים אחרות, האם אין קשר בין עמדותיך הפוליטיות לבין הסליחה?

    אהבתי

  • יולי  On 8 באוגוסט 2009 at 11:32

    כאשר יצאתי לדרך בשנת 1999 לא היו לי עמדות פוליטיות מובהקות כדי שאוכל לומר בדיעבד שזה מה שהוציא אותי לדרך. דרך הסליחה למפגש ובהמשך לעוד ועוד אנשים שפגעו בי.

    לכן, המצב הפוליטי שלנו כאן בארץ ישראל/פלשתין היא רק אחד מהמרכיבים של סיפור הסליחה שלי.

    כך גם לא אומצתי לחיכו החם של שום ארגון פוליטי משמאל ומימין.

    אין לי אג'נדה פוליטית.

    יש לי אמונה ברוח האדם כי טובה היא מיסודה
    ואולי זו הבעייה או התקווה.

    אהבתי

  • יוסי דר  On 8 באוגוסט 2009 at 11:52

    שאלה נוספת – בעצם שתיים:
    1. האם את מסוגלת להעריך אם יש קשר כלשהו בין הסליחה לבין עוצמת הפגיעה שנפגעת? נניח, חס וחלילה, שהיית נפגעת בצורה קשה המחייבת התמודדות יומיומית עם נכות פיזית – האם גם אז היית סולחת לו? (או שקשה לך לענות על השאלה כי היא היפוטתית).

    2. אם אני זוכר – באותה פעולה גם נהרגה דיילת. האם אין בסליחה שסלחת משום מעשה אגואיסטי? כי איך שלא תסובבי את העניין – יוצא שכביכול הסליחה מכסה את הארוע כולו, וקשה רגשית לעשות הפרדה ולהגיד שהמעשה של המחבל נסלח רק כלפייך.

    אהבתי

  • יולי  On 8 באוגוסט 2009 at 11:59

    1. אכן לשאלות היפוטתיות יש רק תשובות היפוטיתיות. אז, אני מניחה שבכל פגישה הייתי בוחרת בדרך הזו אבל זו רק הנחה.

    2. הסליחה שלי הייתה והינה על מה שקרה לי ועשיתי אותה מול מי שירה עלי. במקביל גם יצרתי קשר עם הוריה של עירית גדרון ז"ל וביקשתי להיפגש איתם אבל הם ענו לי במכתב שהם לא מעוניינים לפתוח את הפצע ושאין להם כל טענות אלי. מבחינתי, קיבלתי שם גם ברכת דרך.

    אהבתי

  • יוסי דר  On 8 באוגוסט 2009 at 12:26

    אני לא יודע אם את זוכרת, אבל סמוך לאחר שהאפיפיור הקודם נבחר לתפקידו ירה בו מישהו ממוצא בולגרי (כנראה בשליחות הסובייטים שלא אהבו את התנהלותו של האפיפיור בצד המזרחי).
    האפיפיור נפצע אז די קשה.
    כעבור שנים האפיפיור פגש את המתנקש בכלא וסלח לו.
    העניין עורר אז התרגשות רבה בתקשורת (למרות שלא היה אז אינטרנט וטוקבקים).
    אני זוכר תגובה אחת בטיים שאמרה בערך כך:
    "מה מיוחד בזה שהאפיפיור סלח למתנקש? הוא, האפיפיור, בסך הכל עשה את הג'וב שלו…".

    מה שמזכיר לי אימרה, אני לא זוכר של מי, האומרת: "יסלח לי אלוהים, זה תפקידו".

    ובקיצור, אני תוהה אם לסלוח זו בכלל משימה אפשרית עבור בני תמותה רגילים.

    אהבתי

  • יולי  On 8 באוגוסט 2009 at 12:48

    התשובה שלי לשאלה שלך שבנדון רוצה להיות כתובה בסיפור שאני מנסה לכתוב כאן (כרגע חומרי הגלם של הסיפור – טרם עריכה)
    והכתיבה הזו תרצה להמליץ לכל אחד ואחת – מבני התמותה – לנסות את הדבר הזה בעצמו – ולו כי אותי זה הוליד מחדש. באמת.

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: