ניו יורק. סוף

מהתסריט אמנם לא יצא אף פעם סרט, אבל להריון נכנסתי די מהר בעזרת מדחום לביוץ.  ידענו בדיוק מתי.
 
ד"ר פנתר מ – PARK AVENUE, היה רופא נשים מאוד מתקדם.  הוא דיבר אלי ובדק אותי כאילו והייתי ממש בן אדם. הרגשתי אצלו מאוד טוב.  הוא לא חשב שאני צריכה הרחבה בתעלת הלידה כמו גניקולוג תל אביבי בתחילת שנות השמונים שרצה שאבוא אליו ל"טיפולי הרחבה".  היום הייתי מתלוננת על הטרדה אבל בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים לא היה חוק הטרדה מינית ולא הייתה גניקולוגית אחת לרפואה. הגברים ניהלו את חיינו גם כאשר היה מדובר באברי המין שלנו.

כאשר שמע ד"ר פנתר שראיתי טיפה בצבע שמפנייה ורודה בנייר הטואלט, הוא מייד אסר עלי לעשות אמבטיות ושלח אותנו לסדרת בדיקות.  האבחנה הייתה חיידק שעלול לגרום להפלה מוקדמת.  נדרשנו שנינו לקחת כדורים די גדולים של אנטיביוטיקה וד"ר פנתר הבטיח שיהיה בסדר.

בוקר אחד בקושי קמתי מהמיטה מרוב בחילה ואמרתי לצ'יקו: "איך זה יכול להיות הריון בריא עם כל כך הרבה בחילות שבא למות?".  רק בבחילות הקשות יותר של ההיריון השני, לקראת היותי אם לשתי בנות קטנות בהפרש של עשרים חודשים, כאשר לא הייתי לרגעים מסוגלת לטפל בסתיו בת השנה, הבנתי שבחילות הבוקר הן רק הכנה לקשיים שיהיה עלי להתמודד איתם כאם. הטבע פשוט יותר חכם.

אבל כאשר כדור שהגוף זקוק לו להבריא מדלקת כלשהיא עף החוצה מבחילת בוקר, אין הרבה מה לעשות וחייבים לנסות להכניס אותו פנימה בכוח.  הוא הרי נועד לשמור לי על ההיריון. על סתיו.

"אמא, למה חזרת לארץ כאשר הייתי בבטן שלך?", שאלה אותי סתיו שש עשרה שנים מאוחר יותר. ובאמת מה אפשר לענות לבת שש עשרה שנולדה וגדלה במדינת ישראל החל משנת 1988, אשר שואלת בשנת 2004, אחרי תשע ממשלות, חמש או שש מלחמות, תלוי אם סופרים את חומת מגן, וברדס אחד, שאלה כל כך קשה?

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • מיכל  On 4 באוגוסט 2009 at 9:46

    הפוסט העמוס ביותר שכתבת כאן.
    יש בו – אפילו רק בו – חומר לספר שלם.
    עמוס, דחוס ותמציתי

    אהבתי

  • יולי  On 4 באוגוסט 2009 at 11:51

    תודה שכתבת את מה שכתבת
    תמיד רציתי לכתוב שירה
    אבל לא חשתי ראוייה
    בשירה אני אוהבת יותר מכל את התמציתיות.

    האם את חושבת שהתמציתיות הזו הפעם פוגמת בסיפור?

    אהבתי

  • טלי  On 4 באוגוסט 2009 at 14:38

    אבל כן גורמת לזה שקצת קשה לי להגיב.

    כלומר- יש פה המון עניינים וכל אחד מהם ראוי לתגובה אבל כל עניין כמעט מגיע לפיתוח ואז גולש הלאה לעניין הבא.

    ומצד שני? מי אמר שאת צריכה לכתוב ככה שיהיה לי קל וברור איך ועל מה להגיב?

    זה הרי הסיפור שלך, תכתבי אותו איך שנכון לך.

    אהבתי

  • יולי  On 4 באוגוסט 2009 at 19:22

    תודה טלי על המחשבה וההתעמקות
    מה שבמיוחד מעניין אותי במה שכתבת הוא שאולי אם אני כותבת כאן כדי בעתיד להעביר את הכתוב למדיה אחרת אז שאין בה אפשרות ללתגובות אז אולי זה סדר שקשה להגיב
    ???
    מי יודע

    אהבתי

  • מיכל  On 5 באוגוסט 2009 at 10:55

    כמו שאני רואה את זה, זה חלק מהקסם. בוודאי שלא פוגע.

    [הערה: אני פריקית של תמציתיות]

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: