חזרה בניו יורק

מלאי השראה והכרת תודה חזרנו לדירתנו הצנועה בניו יורק. האפל K512 נרכש בזריזות והתיישבנו לכתוב את התסריט. התסריט שלו.  השילוב בין אישיותו האופטימית לבין המחשב האישי הראשון, שהיה כקופסת קסמים, נתן לי תחושה שהתסריט המדהים ביותר הולך ונכתב כאן.  הזמן כולו היה בידינו.  היו לנו חסכונות נאים מהעבודה בלוס אנג'לס והאפשרות לכתוב, למחוק ולתקן = לעבד תמלילים, הייתה קפיצת דרך אבולוציונית במחשבה וביצירה. לא חייבים כרטיסיות. לא נדרש לוח שעם לתלות עליו כרטיס לכל סצנה.  המחשב נותן מענה לכל צורך בכתיבה. 

אולי קשה היום לתפוס את המהפכה שהתחוללה באמצע שנות השמונים, עם המחשב האישי, למי שלא היה שם אז, אבל זו הייתה פריצת דרך במה שקשור בכתיבה. האינטרנט עוד לא היה. מסתפקים בתפוחי אדמה מבושלים עם בצל ופפריקה, או לחם פרוס במיונז HEINZ, כתבנו יום ולילה ויום.  הוא חלם לביים את הפיצ'ר [סרט עלילתי באורך מלא] הראשון שלו ואני עזר כנגדו.

מהארץ התברר שצריך לוותר על הבית בכוכב יאיר, אלא אם יימצא מימון מבן הזוג או משפחתו לתשלומים על הבית. אך מכיוון שהוריו חשבו שלא נכון שלזוג צעיר תהיה וילה בשרון, נמכר הבית, שהיה עוד בבניה, בכוכב יאיר, והתמורה חיכתה בבנק שאשוב לארץ להקים בו את ביתי מחדש.

למפיק הסרטים הישראלי שעבד בניו יורק, יורם מנדל, הגענו כבר עם טיוטא ראשונה של התסריט. זו הייתה אהבה ממבט ראשון ונהיינו חברים טובים.  שלושתנו. יורם היה אז אחרי Parting Glances  עם סטיב בושמי, ולפני הסרט ההונגרי-אמריקאי Just Like America  במימון יפני, שקיבל הבמאי ההונגרי פיטר גוטהאר בעקבות סרטו המצליח Time Stands Stillככה זה עובד.  אתה עושה סרט מצליח וקל לך לגייס מימון לסרט הבא. שמך הולך לפניך.  

יורם חשב שהתסריט דורש שכתוב והציע עבודה בתשלום.  הוא מינה אותו לאחראי על מציאת אתרי הצילום. Location Manager  בניו יורק, ואותי ליד ימינו. משימתי הראשונה הייתה מציאת דירות עבור אנשי הצוות ההונגרים שעמדו להגיע לצילומים למשך שלושה חודשים.

מסך הברזל היה אז מושג מאוד מופשט עבורי, אבל לאחר שהגיעו לניו יורק מבודפשט פיטר גוטהאר הבמאי, המתורגמנית שלו, החברה שלו, הצלם שלו, עוזר הצלם של הצלם שלו, השחקן הראשי שלו והתפאורן, והשתכנו בדירות ששכרתי עבורם  ב – Upper West Side, נפגשתי לראשונה במסך הברזל.  הקולנוע ההונגרי היה בעל שם באיכותו, ואנשי המקצוע ההונגרים שהגיעו היו מהשורה הראשונה, אבל כשהם נחתו בניו יורק, כולם היו כילדים בחנות צעצועים או ממתקים.

ואני הייתי אחד מהממתקים או הצעצועים.  כנראה כולנו.  הבמאי התעמר בכל אנשי הצוות, האמריקאיים, הישראלים וגם בהונגרים.  לא היה לו אלוהים, וכולנו סרנו למרותו ולקריזות שלו כאילו שכך, ורק כך, נפסע כולנו עוד שלושה חודשים או שנה, על השטיח האדום בהוליווד מלווים אותו לקבלת האוסקר.  למדתי הרבה קולנוע מפיטר גוטהאר בתפקיד נערת התסריט שלו, אבל ההתעללויות שלו בכולנו היו לטראומה שהשפיעה רבות על החלטותיי בהמשך הדרך.

הסרט הגמור Just Like America נרכש להפצה על ידי ענקית האולפנים Columbia אך נשאר על המדף זמן רב.  ואולי היה זה השיעור הראשון שלי להבנה שאנשים שחוו או חווים דיכוי מתמשך, טועים לחשוב שהתעמרות שלהם באחרים משחררת (אותם).

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אסתי  On 19 ביולי 2009 at 22:28

    עכשיו אני נזכרת שבאמת דיבר על נסיונו כמפיק סרטים בארה"ב.
    איך היה לעבוד איתו?

    אהבתי

  • נועם  On 19 ביולי 2009 at 23:19

    הוא כבר הוא, ללא שם…

    אהבתי

  • אורה  On 19 ביולי 2009 at 23:41

    יולי- הסיפור שלך מעורר קנאה, כל כך הרפתקני ומרתק- אולי תוכלי לספר איך זה לכתוב תסריט ביחד עם עוד מישהו? העיקר, תמשיכי לספר…

    אהבתי

  • יולי  On 20 ביולי 2009 at 8:01

    אסתי, אהבתי לעבוד עם יורם מנדל כל דקה ואתמול כתבתי לו טקסט כמה חבל שלא המשכנו לממש את זה והוא ענה שאולי עוד נעשה זאת. זה נמשך בניו יורק כשנתיים לעוד סרטים

    נועם, בשביל זה אני צריכה עורך. אולי אתה רוצה? נתתי לו את השם שלו כבר בפרקים קודמים ומשום מה הרגשתי שזה ילדותי להמשיך לקרוא לו בשם. אני צריכה אדם כמוך ממול ואין לי.

    אורה, החיים של כל אחד מאיתנו מרתקים זה רק שעולם הקולנוע נראה מרתק יותר ואפשר לעשות לו לינקים באינטרנט
    אבל הכי חשוב שאת מעודדת אותי להמשיך ואומרת שמעניין לך. תודה רבה

    אהבתי

  • שרון רז  On 20 ביולי 2009 at 8:16

    שתי הפיסקאות האחרונות, כן

    אהבתי

  • יולי  On 20 ביולי 2009 at 8:45

    לא הבנתי למה התכוונת
    אשמח אם תרחיב

    אהבתי

  • נועם  On 20 ביולי 2009 at 12:23

    🙂

    אהבתי

  • מיכל  On 20 ביולי 2009 at 18:09

    "אנשים שחוו או חווים דיכוי מתמשך, טועים לחשוב שהתעמרות שלהם באחרים משחררת (אותם)."

    לא בטוחה שהם טועים לחשוב כך. אולי זה מה שהם מכירים. זו 'השיטה' מבחינתם. כמה עצוב.

    אהבתי

  • עידית  On 20 ביולי 2009 at 18:53

    (זאת טעות אסטרטגית נוראית להניח שאני מסודרת)
    יולי, את לא תאמיני מה יש לי להגיד לך
    זה מסתדר לי, לא כמו חרוזים על חוט
    יותר כמו חלקים שיורדים מלמעלה כמו טטריס, הם באים בסדר שלהם, את רק הופכת ומזיזה אותם כדי שייתיישבו נכון ולא יכבידו אחד על השני.

    אהבתי

  • יולי  On 20 ביולי 2009 at 19:07

    נועם, 😦

    מיכל, עצוב אכן אבל היום עם הראש למעלה
    🙂

    עידית, תודה. נורא צחקתי ממה שכתבת וקראתי שלוש פעמים כל פעם קצת אחרת
    (:-)

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: