קארן בלאק גרה בהוליווד

השנה שנת 1984 או 5. העונה, אביב או סתיו, כי זה לא היה בקיץ ולא בחורף. לוס אנג'לס נראתה במיטבה ממרום גבעת השכונה ווסט הוליווד, שם שכן ביתה של קארן בלאק.  היא הציעה שנתאכסן בקרוואן שעמד בחצר ביתה.

   
 

בבית הרחב והצנוע, גרה קארן עם החבר שלה, סטיבן, שהיה צעיר ממנה לבטח בעשרים שנה, ובנה בן העשר שלא ידענו מי אביו.

ישנו, התקלחנו, עשינו אהבה והשתמשנו בשירותים הקטנים בקרוואן במשך שלושה חודשים.  היינו בהוליווד.  אמנם סרט עצמאי ולא הפקה של האולפנים הגדולים, אבל בירת תעשיית הסרטים הייתה למרגלותינו בכל הדרה ורוחבה מידי בוקר; התגוררנו אצל כוכבת קולנוע אמריקאית, ולעת ערב נדלקו האורות במיליוני הבתים, האולפנים, המלונות, המסעדות והמשרדים של העיר לוס אנג'לס.  היינו בגג העולם.

ארוחות היינו אוכלים אצל קארן במטבח או על סט הצילומים.  כל סוף שבוע קיבלנו שכר עבור עבודתינו במזומן, והחיים נראו כמו שרק בהוליווד הם יכולים להיראות.  פנטסיה גדולה. לא היו דאגות וכל שנדרש היה לקום כל בוקר לעבודה, הוא עוזר צלם ואני נערת תסריט. 

העבודה על סט הצילומים הייתה תמיד כמו משחק מאתגר. רישום  המעקב אחרי איזו עדשה תהיה עכשיו במצלמה. איזו שמלה תלבש עכשיו קארן ואיך לשמור על CONTINUITY  בצילומים.  איזה צמצם פותח או סוגר עכשיו הצלם ברנרד, ואיך לשמור על יציאה מפריים שמאל וכניסה לפריים מימין כדי שהסרט יחתך בחדר העריכה כמו שרוצה הבמאי הכה חביב פול ווילאמס.  מצלמת הפולראויד, סט התמונות, הקלסר עם התסריט וטופסי ניהול התסריט היו חלק מהגוף שלי.  

בסופי השבוע עבדתי עם הבמאי, בביתו על גבעות מאליבו המשקיפות אל האוקינוס. השינויים בתסריט נערכו על מחשב האפל שלו, אשר היה המחשב האישי הראשון שפגשתי.  אחרי העבודה, היינו קופצים לבריכה של פול או חוזרים ממאליבו לווסט הוליווד ברכב ההפקה לרבוץ בבריכת השחייה של קארן בחצר ביתה. 

העבודה על הסרט וחיי האנשים מסביב היו דבר שלא הכרתי כלל.  התסריט שנכתב על ידי קארן בלאק ופול ווילאמס, שהיו גם חברים טובים וגם הפיקו את הסרט מכספם, לא היה מעניין במיוחד, אבל שם כולם כבר ידעו שאין לדעת מה עובד ומה לא. מה מצליח ומה לא. מה יהיה הדבר הבא ומה יעלם כלא היה ויישכח מעל דפי ההיסטוריה ההוליוודית. 

הסרט 'האור של אחר הצהריים', שאת צילומי התסריט שלו ניהלתי במשך שלושה חודשים, היה אחד מאלה ששקעו למצולות הוליווד לפני שצופה אחד זכה לראות אותו.  אבל, הייתה שכונה.  והכלילו אותי בשכונה.  אז היה כייף ולמדתי המון, בעיקר מאנשי מקצוע שעבורם היה זה הסרט-המי-יודע-כמה, ולא השני או השלישי כמו אצלי.  הם היו וותיקי קרבות בהוליווד. זה היה באמצע שנות השמונים.  זו הייתה ההתחלה שלי.  יצירת קולנוע נראתה אז כמו משחק או שעשוע שבלוס אנג'לס, המוני אנשים מתפרנסים מזה בהרבה כבוד. 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • יוסי  On 16 ביולי 2009 at 13:45

    הערצתי פעם את קארן בלק. יפהפיה אמיתית:) אהבתי אותה ב"גטסבי הגדול". אני מאוד שמח שהכרת אותה.

    אהבתי

  • מיכל  On 16 ביולי 2009 at 15:19

    וזכרונות. התחלה נהדרת!

    אהבתי

  • דוד שליט  On 16 ביולי 2009 at 18:34

    תסריטאים בהוליווד, כך השמועה, עושים כסף טוב על סרטים שלא רואים מסך.
    וקארן, הו קארן, אייקון סבנטיז, ובלתי נשכחת באיזי ריידר, רסיסי חיים, נאשוויל ויומו של הארבה. הייתה לה פזילה קלה או שאני טועה, שהוסיפה לה קסם, ריחוק.

    אהבתי

  • עידית פארן  On 16 ביולי 2009 at 21:22

    לא בדיוק כמו שבתמונה
    פעם אני אספר לך.
    קראתי את מה שכתבת ופתאום הייתי בלב איזשהו ירוק שקט בטמפרטורות שהדעת מקבלת וגם הגוף
    וביום ועוד יום מלאי עשיה ונחת, ארעיות ונחת
    הגיוני, לא?

    אהבתי

  • יולי  On 16 ביולי 2009 at 23:25

    יוסי, עד הרגע חשבתי שאתה יוסי אחר ופתאום ראיתי שאתה לא אז יש לי שאלה אליך: למה אתה מתכוון שאתה כותב שאתה מאוד שמח שאני הכרתי אותה

    למיכל הרבה תודה

    לדוד שליט גם תודה וגם כן, לקארן יש פזילה קטנה שתמיד נתנה הרגשה של פגיעות מעוררת אמפטיה וריחוק ובמציאות היא אישה טובת לב

    לעידית, אם הכתיבה שלי הביאה אותך למקום ירוק ושקט ונחת אז התגובה שלך הביאה אותי לשקט ונחת לא פחות. תודה רבה.

    אהבתי

  • יוסי  On 17 ביולי 2009 at 6:56

    שהכרת מישהי שהערצתי:) זה כמו להיות בקשר עם האנשים שאנחנו מעריצים בצורה עקיפה:)

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: