ותודה רבה לקוראים

———————————————————————————–
על כתיבה תיעודית-אישית

מיליוני סיפורים מחכים שיספרו אותם. שיכתבו אותם. שייקראו אותם.
מיליוני אנשים חיים ומתים מבלי שמישהו סיפר את הסיפור שלהם.
מבלי שהם סיפרו לעצמם ולאחרים את הסיפור שלהם.
אני רוצה לספר את הסיפור שלי.
אני רוצה לכתוב את החיים שלי.
אני רוצה להמציא את עצמי מחדש,
דרך הסיפור שלי.
אני רוצה שאיש לא יעמוד בדרכי
לספר את הסיפור שלי.
מאיזו שהיא סיבה נעלמה, יש לאנשים מסוימים צורך לתקן לי את הסיפור.
שלי.
מאיזו שהיא סיבה, תמיד היה ועדיין יש, לגברים וגם לנשים, צורך להשתיק לי את הסיפור שלי.
מאיזה שהוא מניע עלום, מפריע לאנשים, כאלה ואחרים, שאני מספרת את הסיפור שלי, כמו שאני מספרת.
ולי, לי לא איכפת שמפריע לגברים ונשים, שסיפור חיי ייכתב. 
עליהם חלה חובת ההתמודדות עם מה שמפריע להם.
שיניחו לי בשקט להמשיך ולכתוב את הסיפור שלי.
הסיפור שלי יכול להיות מסופר רק מפי. 
אין איש בעולם שיכול לספר את הסיפור שלי יותר טוב ממני.
למה? כי רק אני חוויתי את הסיפור שלי.
חמישים שנה נתתי לאנשים אחרים לערוך את הסיפור שלי.
 
חמישים שנים עד שהתחלתי לכתוב בעצמי, את הסיפור שלי. 
———

תודה. רבה. 
 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שרון רז  On 27 ביוני 2009 at 16:45

    רוח גבית, יש לך אותה, רוב האנשים לא מפריעים, ולהפך, מחכים להמשכים, ננשוף עוד ונוסיף לרוח, יש לך רוח גבית, ואל תשאלי אף אחד, לא, פשוט תתקדמי

    אהבתי

  • בחזרה לצועד  On 27 ביוני 2009 at 17:23
  • אסתי  On 27 ביוני 2009 at 17:25

    כדאי שתזכרי שאלו שבאים לתקן/להעיר/לשפץ וכו', הם בדיוק אלו שאין להם במה להתבטא בה וכל קיומם מותנה ביכולת הרגעית להגיע, לשפוך זבל וללכת.

    בקיצור יולי, התמודדת באומץ עם כל כך הרבה דברים בחייך, בחרת בחירות כל כך חזקות ואמיצות, הסיפור שלך חשוב ומעניין. ספרי אותו.
    אנחנו כאן כדי לשמוע. אותנו זה מעניין ולנו זה חשוב.
    (לפחות לי – איך עברתי להיות פתאום כל כך ממלכתית ולדבר בלשון רבים, איך?)

    אהבתי

  • דב  On 27 ביוני 2009 at 17:30

    חבל על אנרגיה המתבזבזת
    לא על הציר העיקרי – כתיבה.
    הקסם הזה הנפלא שהמילים
    מהלכות עלינו.
    ולא משנה אם הקסם הזה נובע
    מכתיבה תיעודית או אישית
    או השד יודע מה – העיקר הנביעה.
    העיקר הסיפור.
    לכל איש/ה יש סיפור, אל שרובם/ן
    לא יודעים לספר אותו.
    כדי לספר סיפור צריך את אותה מתת אל,
    את אותה נגיעת חסד.
    אז לכי בכוחך זה.

    אהבתי

  • מיכל  On 27 ביוני 2009 at 17:51

    קראתי את זה גם קודם. את ההרגשה הזו.
    סנני. העם איתך 🙂

    אהבתי

  • יולי  On 27 ביוני 2009 at 19:31

    לשרון, אסתי, דב ומיכל – תרומתכם לי בעלת משמעות. תודה
    ובחזרה לצועד, על מה אתה מבקש לחתום?

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 27 ביוני 2009 at 19:51

    למרות הכל הרי לא ממש שתקת עד כה – הסרטים? הרי גם הם היו הסיפור שלך, לא? שיהיה בהצלחה בהמשך הכתיבה.

    אהבתי

  • יולי  On 27 ביוני 2009 at 20:51

    תראי, הסרטים התיעודיים אישיים שלי אמנם הופקו, אבל לדוגמא השני: ציון, אדמתי' לא שודר בארץ כלל ונדחה ע"י 10 רצועות שידור ישראליות ו'ישראל שלי'מוקרן בפסטיבל דימונה לתלמידי תיכון(ספט' 2008), ושם פונה מורה להנהלת הפסטיבל ואומרת שהם לא היו צריכים להזמין אותי וגם אומרת לתלמידים שלה לא להגיע לסדנה שאני נותנת ואני יושבת בכיתה לבד…
    אני רואה בזה השתקה או ניסיון להשתקה….

    אהבתי

  • ניבה  On 27 ביוני 2009 at 23:59

    זה נשמע נורא לשבת בכיתה לבד. איזו מן מורה זאת? למה הם מקשיבים לה?

    אהבתי

  • יולי  On 28 ביוני 2009 at 9:06

    סלחי לי אם אני טועה ואשמח להיות טועה:
    הייתכן שאני שומעת צליל ציני במה שכתבת כאן
    או באמת איכפת לך?

    אהבתי

  • גופין  On 1 ביולי 2009 at 12:09

    רק עכשיו קראתי את זה. זה יפהפה, וכה צודק לעזאזל !

    אהבתי

  • אנכרוניסטי  On 1 ביולי 2009 at 13:50

    אהבתי כי יש תחושת ממשות במילים המעורטלות.
    לא אהבתי מאותה סיבה.
    התאהבתי בדמות שהולכת עם צילה ונשמתה הרחק עד כדי כתיבת האמת הזורמת בעורקים.
    היה גם חוסר אכפתיות בכתוב שלא אהבתי.
    אם הדבר תלוי בי אף אחד לא יעמוד בדרכך.
    המבחן האמיתי של כולנו הוא כאשר אף אחד אינו עומד בדרכך.
    הייתי מסיר אותם, כל המכשולים, גורף את שלג המעריצים מסף דלתך. מפנה את כל הסיבות שאת מחשיבה כמכשול, יוצר שביל אל האושר שלך.

    אהבתי

  • עידית  On 7 ביולי 2009 at 8:44

    וכל פעם מחדש אני מרגישה כמה אומץ יש לך
    ואיך את כותבת הכל בעיניים פקוחות
    איך אפשר להטיל במלים שלך בכלל ספק

    אהבתי

  • יולי  On 7 ביולי 2009 at 8:54

    We don't stop playing because we grow old; we grow old because we stop playing
    (George Bernard Shaw

    על שתי התזכורות

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: