PHD, התואר השלישי

עם סיום התואר השני, נרשמתי לתואר שלישי במחלקה לתקשורת באוניברסיטת ניו יורק.  חלק מהליך הקבלה היה ראיון אישי עם ניל פוסטמן שעמד אז בראש לימודי ה –MEDIA ECOLOGY  שבהם התעניינתי.  הייתה בינינו כימיה מהרגע הראשון.  אז עוד הייתי בטוחה שהוא מחבב אותי (רק) בגלל שהוא גבר-יהודי.  

באותם ימים, סיימתי עבודה של שנתיים במשלחת משרד הביטחון בניו יורק והתחלתי לעבוד, ללא אשרת עבודה, בהפקה של סרט עצמאי [שאינו בהפקת האולפנים, ולכן מעסיק עובדים שאינם חברי האיגודים המקצועים) בעיר ניו יורק.  בסרט הראשון הייתי נהגת הפקה.  100 $ לשבוע, בחורה עבריה בת עשרים ושמונה, בעלת תואר שני בתקשורת בהצטיינות. כל בוקר הובלתי לעבודה את הבמאי, את הצלם, את נערת התסריט ואת המפיק לאתר הצילומים בניו גרסי מניו יורק ובסוף היום חזרה.  במהלך יום הצילומים הגשתי קפה, מים וביצעתי שליחויות בין סט הצילומים למשרדי ההפקה וכיוצא בזה.  

בבוקר מוקדם, כאשר הייתי יושבת מאחורי ההגה של מכונית הג'י.אמ.סי ומקשיבה בעניין רב לשיחות שמתנהלות בין הבמאי, לצלם ולנערת התסריט, על הצילומים המתוכננים באותו היום, שאלתי את עצמי כמה זמן ייקח לי לעבור לספסל השני באוטו כזה.  

יום אחד, התקשר ניל פוסטמן ואמר שלא רק שהתקבלתי ללימודי הדוקטורט אצלו, אלא שהוא השיג לי גם מלגה מלאה לשכר הלימוד ותוספת תשלום עבור קיום, וכל שעלי לעשות הוא לבוא ללמוד.  לא הייתי צריכה לעבוד ולא הייתי צריכה להשיג אשרת שהייה.  הכול יכול היה להיות מסודר באמצעות אוניברסיטת ניו יורק (NYU).  

לצערי, אני יכולה לומר רק היום, שההתלבטות הייתה קצרה מידי.  למחרת הודעתי לאוניברסיטת ניו יורק תודה אבל לא תודה, והמשכתי להיות הנהגת של הבמאי, של הצלם של נערת התסריט ושל המפיק. 

נכון שבסרט השני כבר הייתי עוזרת צלם של מצלמת קולנוע רצינית, ונכון שבסרט השלישי כבר עבדתי כנערת תסריט, אבל המהירות שוויתרתי על ההערכה שקיבלתי מניל פוסטמן, רק מזכירה לי שוב ושוב את הוויתור שעשיתי בגיל עשרים כאשר התקבלתי ללימודי הרפואה באוניברסיטת הנגב.  בראיון שם, לאחר שהתקבלתי מייד אחרי השירות הצבאי, שאלו אותי הרופאים שבוועדה למה אני רוצה להיות רופאה ואני עניתי בקול חלוש: "האמת היא שאני לא רוצה להיות רופאה". "למה?" הם שאלו. "כי אני רוצה להיות אמא ואני לא רואה שאפשר לשלב בין הדברים".
 

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אבנר  On 24 ביוני 2009 at 14:17

    או של החלטות שמתבררות עם הזמן כנכונות?

    אהבתי

  • Yael  On 24 ביוני 2009 at 14:22

    Yuli,
    Did you study at some point with Prof. Arnold Baskin?

    אהבתי

  • יולי  On 24 ביוני 2009 at 14:22

    שאלה מצויינת אבנר
    ימים יגידו
    אבל
    נקווה לטוב

    אהבתי

  • יולי  On 24 ביוני 2009 at 14:25

    ברוכה הבאה
    לא, לא מוכר לי השם BASKIN

    אהבתי

  • מיכל  On 24 ביוני 2009 at 14:51

    מאמינה שאנשים בסופו של עניין נמצאים במקום שאליו הם מכוונים. לפעמים מסיבות לא נכונות, לפעמים שלא במודע, אבל זה, פחות או יותר המקום 🙂

    "I may not have gone where I intended to go, but I think I have ended up where I needed to be. "
    Douglas Adams

    אהבתי

  • נועם  On 24 ביוני 2009 at 15:13

    בעצם שני ויתורים, אבל הראשון שסיפרת עליו (הדוקטורט) גדול יותר.

    אני מעדיף לראות ויתורים כאלה כאתגרים אישיים שהצבת לעצמך. הוויתור על הרפואה חייב אותך להישגים אישיים (חיצוניים או פנימיים) שיעמדו היטב מול הוויתור הזה.

    הוויתור על הדוקטורט, ועוד אצל ניל פוסטמן, הוא כבר הצבת אתגר מקצועי ממוקד יותר. אחריו היה עליך להשתוות בעשייה הקולנועית שלך למה שהיה מעניק לך התואר הזה.

    עם הרקורד שכבר יש לך בעשייה קולנועית, דומה שבחרת נכון.

    אהבתי

  • Yael  On 24 ביוני 2009 at 15:29

    Check this out: http://www.youtube.com/watch?v=QYXrfVlKwGw

    I met Prof. Baskin last year in New York as he was sitting next to me at the Blue Note. Wonderful person.

    אהבתי

  • יולי  On 24 ביוני 2009 at 15:31

    מי יודע אם אתם לבקר שוב ולראות את התגובה שלי לתגובה שלכם
    ובכל מקרה
    לשניכם שמור (כבר) מקום משמעותי
    בלב שלי
    תודה רבה

    אהבתי

  • גלי  On 24 ביוני 2009 at 16:20

    אובר קוואליפייד ומקשה עליך למצוא בארץ עבודה.
    זה נדמה שמי שיש לו דוקטורט קל לו יותר.
    אבל בארץ זה בדיוק ההפך ודוקטורים רבים פשוט יורדים מהארץ כי הם לא מוצאים את עצמם כאן והרי זוהי בריחת המוחות המפורסמת.
    לכן הדוקטורט מביא כבוד אבל הרבה סבל כאן בארץ.
    את התקבלת לאוניברסיטה מאוד טובה ובתנאים מעולים ממש – תנאי גם עדן.
    לדעתי זה שלא למדת רפואה זה פספוס כי זה מקצוע מעולה ממש ואפשר גם כעיסוק צדדי לעסוק בסרטים.
    אבל את יודעת כאשר הייתי בת 25 גרתי בלוס אנג'לס והציעו לי לעבוד באולפי וולט דסני ובאולפני וורנר ברוזרס. למה? כי יש לי כישרון ציור מיוחד וגם למדתי אצל גדול הקריקטוריסטים בארץ בילדות, זאב ממעריב. וחזרתי לארץ ו… השלמתי דוקטורט! שטות… !!

    אהבתי

  • דב  On 24 ביוני 2009 at 17:04

    אכן "כאן הולך ונכתב סיפור".

    והסיפור, בדרכך [הסליחה מיותרת], מעניין
    כמו כל דבר שנכתב טוב. בפשטות.
    אם זו את או לא – פחות חשוב.
    אם היה או לא היה – לגמרי לא חשוב.

    העיקר שיש קוראים.

    אהבתי

  • צחי  On 24 ביוני 2009 at 19:07

    את כותבת שלמחרת ההצעה נתת תשובה שלילית. מצד שני במכתב כתוב שלאחר שהתקבלת את נמצאת בהליכים לקראת תחילת הלימודים.
    איך זה מסתדר שתוך יום נתת תשובה שלילית ובתוך היום הזה גם קיבלת את המכתב?

    אהבתי

  • יולי  On 24 ביוני 2009 at 19:15

    גלי – מהיום שראיתי את האתר שלך ברשימות רק קנאתי בך כל הזמן על אינשטיין, אז עכשיו, עזרת לי להרגיש קצת יותר טוב. תודה לך

    דב – אני מאוד מאוד מודה לך על מה שכתבת כאן.

    צחי – בין שהתקבלתי ללימודים ועד שהוצעה לי המלגה המלאה עברו אי אלו חודשים.

    אהבתי

  • גיל  On 24 ביוני 2009 at 20:26

    שהובילו אותך לותר על הדוקטורט באותו הזמן? נראה שיש פער גדול בין העבודה שעשית להצעה ללמוד או שאולי אני מפספס כאן משהו. אם לא רצית לעשות דוקטורט מלכתחילה למה נרשמת אליו?

    אהבתי

  • יולי  On 24 ביוני 2009 at 20:46

    הסוף של הפרק מנסה לרמוד לסיבה. כאמור הייתה לי אמביציה, סקרנות וכנראה גם יכולת ולכן נרשמתי ולכן התקבלתי אבל כאשר קיבלו אותי, קיבלתי (יותר מפעם אחת) רגליים קרות כי חששתי מהניגוד בין להיות אימא (שהיה הייעוד הבלעדי שלי כבחורה באותו הזמן) ובנוסף, כנראה שהייתה לי בעייה רגשית עם "הצלחה" או במילים אחרות לא האמנתי שאני מסוגלת

    וכל זה לא נראה כמו שיקולים למרות ששאלת על השיקולים אבל בטח עונה על השאלה שלך
    .
    והעבודה שעשיתי אז נראית אולי מוזרה אבל זו אחת מהדרכים להתחיל ואכן המשכתי משםל קריירה שהביאה לשיאים לא רעים

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 24 ביוני 2009 at 21:13

    על ההשגים וגם על האומץ לקבל החלטות. נראה שלא הייתה לך ברירה אלא לעשות קולנוע. האם את מרגישה כעת אותו דבר לגבי הכתיבה הביוגרפית שלך?

    אהבתי

  • אסתי  On 24 ביוני 2009 at 21:24

    ואיזה אומץ.

    לא יודעת איך הייתי עומדת בכלל בהתלבטות כזאת, למרות שיש לי תחושה שהייתי הולכת על הבחירה שלך…
    מצד שני לא הייתי מפסיקה להלקות עצמי כל חיי אחרי ההחלטה על הבחירה שעשיתי (ולא משנה איזו בחירה הייתי עושה)

    אהבתי

  • יוסי דר  On 24 ביוני 2009 at 22:18

    העובדה שהתחלת את הקריירה בעצם כשוליה – שובת לב (את הלב שלי בכל אופן).

    אהבתי

  • יולי  On 24 ביוני 2009 at 22:26

    כן, דפנה. כנראה. תודה

    לא חושבת שזו דוגמא לאומץ, אסתי, אבל העיקר שנשלים עם הבחירות שעשינו

    ותודה יוסי. אני גם מוצאת שיש בלהיות שוליה קסם רב.

    אהבתי

  • אביגיל  On 27 ביוני 2009 at 5:43

    וללמוד אותך ובעיקר ממך ולהכיר אותך עוד קצת, לחשוב כמה עבר רק מהמפגש הקטנטן שלנו במרתף ההוא של רידמן.

    אהבתי

  • יולי  On 27 ביוני 2009 at 21:01

    נעים לדעת שאת קוראת אותי ושזה כייף לך.
    המון תודה.
    וכן, שתינו עברנו דרך ארוכה מאז כריות המדיטאציה במרתף רידמן.
    ועל כך, מלאה אני הכרת תודה

    אהבתי

  • אביגיל  On 28 ביוני 2009 at 6:51

    וגם הוספתי אותך לקטגוריה שלי של "לוקחת מחסה" האמת שהכרתי אותך עוד לפני כל שאר האנשים המצויים שם. אז בא לציון גואל…. או גואלת… הרשימה האחרונה שלך מהדהדת לי את כל היום. תודה

    אהבתי

  • טלי  On 18 ביולי 2009 at 15:59

    אין ספק שלהתקבל לדוקטורט ע"י ניל פוסטמן זה כבוד אדיר וטפיחה משמעותית לאגו שיכולה, אולי, לחמם ולנחם בימים קרים אח"כ, אבל זו גם מחוייבות עצומה.

    כמו שאמרתי לחברה שלי שנמצאת כרגע בעיצומה של התלבטות דומה – הנסיך הארי, יורש העצר, הציע לך נישואין. אין ספק שזה כבוד גדול ועצום, אבל מעבר לכבוד, השאלה אם את רוצה להכנס איתו למיטה כל לילה ולקום לצידו כל בוקר. אם לא, נכון לוותר גם על הצעות כאלה, גדולות ככל שיהיו…
    (-:

    אהבתי

  • יולי  On 18 ביולי 2009 at 16:15

    טלי, התעמקתי לאחרונה בשאלה הזו רבות ויש לי תשובה שעשויה לעזור לחברה שלך ואשמח כמובן שגם את תשמעי אותה אבל לא הייתי רוצה לכתוב אותה כאן. אולי תציעי לה שתכתוב לי מייל או את כתבי לי מייל ואעמה לך בהרחבה הראוייה. בסדר?

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: