הבחורים וה-אחד

כולם היו ישראלים.  עפר, דני, שלמה, עופר (עם "ו"), בועז, רוני, מודי ועוד אחד לפחות שאת שמו אינני זוכרת כי רוב הזמן הוא דיבר על אהובתו שנשארה בארץ והשמיע את אריק אינשטיין.  כולנו גרנו, למדנו ועבדנו בניו יורק וכולנו חיפשנו משהו. חשבנו שאנחנו מחפשים דברים שונים.  היא רוצה זוגיות, ילדים ובית, והוא רוצה קריירה ולהעביר את הזמן בנעימות. ועם בחורה זה יותר כייף כי אולי יהיה גם סקס.  והאמת שהיה הרבה סקס, אבל האומנם חיפשנו משהו שונה?

הבנים היו חברים בינם לבין עצמם יותר מהבנות.  היה להם אחד את השני יותר מלנו, הבנות.  אבל ביחד, ייצרנו לנו ישראל קטנה בתוך ניו יורק הגדולה.  קונצרטים ואופרות חינם בסנטראל פארק, מסיבות, מוסיקת רוק ברציפים של מנהטן ויציאות מחוץ לעיר.   בחורף נסענו יחד לעשות סקי ב-MOUNT SNOW   (VERMONT, מינוס 30 מעלות צלזיוס), באביב לרפטינג במים סוערים ב – UPSTATE NEW YORK , בקיץ למיאמי או ג'מייקה לסופשבוע ב – 99 $, ואפילו להופעה חיה של מייקל ג'קסון נסענו, באיצטדיון ניו ג'רסי, והפעם באופנועים.  חגגנו את החיים.  אבל לכולנו היה חסר משהו. 

אהבתי את חברת הבנים יותר מאת חברת הבנות.  רציתי להיות כמותם.  היו לי שאיפות, חלומות ותוכניות להשתלב בעולם הזה, שנראה היה מאוד גברי.  עם בנות, היה לי יותר קשה.  עם בנות, הייתה בי תחושה שאני מאיימת עליהן.  משהו במי שאני או במי שאני רוצה להיות היה יוצר איזו מועקה שלא יכולתי למנוע. לא יכולתי למנוע ולו כי רציתי להיות אני ולא אחרת או פחות, כי רציתי להגיע רחוק כמו הבנים כי הייתה לי אמביציה. 

יום אחד, לאחר ארוחת צהריים בפארק באמצע יום עבודה, יצאתי ממעלית בניין המשלחת (משרד הביטחון בניו יורק) וממול עמד צ'יקו.  צ'יקו ואני הכרנו שנתיים מוקדם יותר בדובר צה"ל. הוא היה אז צלם-צבאי בשירות חובה ואני קצינת קישור לעיתונות בחיל האוויר.  ערכנו אז סיורי לוקשיין לצילום הסרט העלילתי "כנפיים" בהפקת צה"ל, על הפצצת הכור העיראקי על ידי חיל האוויר.  כשסיפרתי לו שאני מתכננת נסיעה לניו יורק הוא אמר שגם הוא מתכננן להגיע. כאשר ניפגשנו שוב בניו יורק, הוא היה בן עשרים ושלוש (וחצי) ואני בת עשרים ושמונה.  

מהר מאוד נהיה צ'יקו לחבר שלי וגם לחברה שלי.  הוא ראה בי את כל מה שלא ראיתי בעצמי. "את מלכה" הוא אמר. "את לא רואה שאת מלכה?" הוא שאל. ואני, שראיתי עצמי יותר כמו עכבר מאשר כמלכה, נשביתי בקסמו.   

       

     
1984. צ'יקו ובן אחותי. ניו יורק

כאשר ראיתי את צ'יקו משחק עם בן אחותי, ביקשתי ממנו להיות האבא של הילדים שלי.  הוא הסכים. 

במשך עשרים שנים (1984 – 2004) היינו, צ'יקו ואני, החברים הכי טובים. גידלנו את סתיו ואת סהר ועשינו לנו משפחה.  היה לנו די כייף ביחד.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שירן  On 18 ביוני 2009 at 22:38

    מתחברת לגמרי לחיבור ל"בנים", לא פעם ניסיתי לעמוד על הסיבה בלי הצלחה, משהו בתקשורת איתם יותר קל. אף פעם לא ניסיתי לחבר את זה לאמביציה, מעניין.
    מסוקרנת לשמוע את ההמשך..

    אהבתי

  • אהרון תמוז  On 18 ביוני 2009 at 23:52

    לא צריך לעסוק ביוצרת

    לשמחתי אני לא בספור של איש רעים להתרועע

    הכלב בא אחרי המשפחה מדרגה ראשונה

    אהבתי

  • יולי  On 19 ביוני 2009 at 8:58

    תודה רבה שירן. את מחזקת בי את הרגשה שאני כותבת לא רק לעצמי על עצמי. תודה רבה.

    לאהרון – אני לא חושבת שהבנתי מה שביקשת לומר. בכל מקרה, תודה שאתה קורא.

    אהבתי

  • פ'  On 19 ביוני 2009 at 13:25

    כתבת "נישביתי בקיסמו". את יכולה בבקשה לכתוב על זה יותר? מה היה בו?

    אהבתי

  • יולי  On 19 ביוני 2009 at 14:12

    היום אני יודעת לומר שהקסם שהיה בו, אשר שבה את לבי, היה מה שהוא ראה בי.
    הוא שיקף לי חזרה תמונה מאוד חיובית של עצמי. וזה היה מרגש, וזה היה מעצים, וזה היה נעים ובמיוחד זה היה מאוד חדש לי אז.

    בספרו כוחו של הרגע הזה בהוצאת פראג, כותב אקהרט טול בפרק על יחסים, עמ' 124 כך:
    "…ייתכן שאדם אחד משקף לכם חזרה אהבה בצורה ברורה ועוצמתית יותר מאחרים, ואם אותו אדם חש את אותו הדבר כלפיכם, ניתן לומר שאתם במערכת יחסי אהבה אתו או איתה. [אבל] הקשר שמחבר אתכם עם האדם הזה הוא אותו קשר שמחבר אתכם עם האדם שיושב על ידכם באוטובוס, או עם ציפור, עץ, פרח. משתנה רק מידת האינטנסיביות בה אתם חשים אותו [את הקשר].".
    http://prag.publishing.googlepages.com/כוחושלהרגעהזה

    מקווה שעניתי על השאלה שלך.

    אהבתי

  • אבנר  On 21 ביוני 2009 at 8:44

    עם הבנות.
    ולא, לאו דווקא בקטע המיני, אלא בחברות, בעומק השיחות, בגישה הרצינית יותר, ובוגרת לנושאים שעניינו אותי ואותן.
    היו כמובן דברים שעשינו רק אנחנו "הבנים", אבל אלה לרוב הסתיימו בשיחות חוזרות ונשנות על "סיפורי הגבורה" שלנו עם נשים, או שיחות ריקות על מה עושים, איך עושים, כמה מרוויחים..
    ויש גם שיחות על מלחמות. מלחמות אמיתיות, כאלה שאפשר לשוחח עליהן רק עם גברים, ובעיקר רק עם מי שנלחם לצדך.
    ולא פעם אני תוהה, מה היה קורה אילו אותן בחורות איתן הקשר שלי היה (ועודנו) כה טוב, היו גם לוחמות לצדי, או בכלל שותפות יותר בכירות בניהול חיי המדינה הזו, ובעיקר את מלחמותיה…

    אהבתי

  • יולי  On 21 ביוני 2009 at 12:36

    תודה
    תודה
    ותודה
    מקווה שאתה מבין
    על מה

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 21 ביוני 2009 at 17:12

    וחוצמזה – אני מקווה שהבנות של היום (אולי גם הבנות שלך?) לא מרגישות שהן רוצות להיות בנים בגלל הדחף הזה להתבטא, לעשות דברים. אני מקווה שהן כבר מרגישות שגם לנו מותר ויש מקום.

    אהבתי

  • יולי  On 21 ביוני 2009 at 18:25

    גם תודה וגם אכן, אני מאמינה שבנותיי
    אכן מרגישות (כבר) אחרת לגמריי.

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: