אחותי

                                                                    

                                                                                                                                                      גם אחותי הבכורה התגוררה בניו יורק בשנים שחייתי שם.  בעלה ובנם הבכור, שהיה אז בגן הילדים, היו גם שם.  לא באמת הייתי שם לגמרי לבד, אבל היום, כאשר אני כותבת על עצמי שם, אני אומרת שהייתי (שם) לגמרי לבד. 

אחותי גדולה ממני בשלוש שנים.  הלכתי אחריה כצל לכל מקום.  היא הלכה לתיכון חדש ואני הלכתי גם.  היא הלכה לחיל האוויר ואני הלכתי גם.  היא הלכה להיות דיילת באל-על ואני הלכתי גם.  היא הלכה לבצלאל בירושלים ואני, שלא חשבתי שיש לי מה להציע לבית ספר לאומנות, הלכתי לאוניברסיטה בירושלים.  אפילו נישאנו בסוף אותה שנה. שנת 1979.  היא כמו סללה לי את הדרך ואני הלכתי בתלם. שלה. 

אחרי חזרתנו לארץ, במשך השנים, גידלנו את ילדינו כמשפחה. בני דודים.  בעיקר היינו נפגשות בבית הורינו לארוחות שבת, ימי הולדת וחגים אחרים.  מאז ערב ראש השנה תשס"ו [2005] אנחנו לא בקשר.  אחותי ואני לא מדברות וגם לא נפגשות אצל הורינו.  בשונה מחוסר הקשר עם אחי, לא מפרידה ביני ובין אחותי תרבות מאוד שונה, אמונה באל או איזו כת.  

בכל מקרה, הסיבה לנתק הזה, איננה ממש מוסברת.  לא שדברים התהפכו ביום.  וודאי הייתה הידרדרות. וודאי היו ניסיונות לעבור הלאה.  לבטח הדברים לא מסתיימים להם סתם כך.  אבל, חוסר קשר לא תמיד יודע להתנסח במילים.  אולי יש לה הסבר משלה, ולי יש הסבר שלי.  לבטח אין הרבה דמיון בין מה שהיא מספרת לעצמה ולילדיה על הנתק, ומה אני מספרת, לעצמי ולבנותיי, על חוסר הקשר.  סביב כאב כזה של היעדרות, של חוסר, של געגוע, כולנו כבר יודעים היום, יש נרטיבים שונים ומשונים. 

העיקר הוא שאין קשר.  

וגם, הניסיון להבין פרידות הוא מסובך כמעט כמו הפרידות עצמן.  הלא מתקשים אנו להסביר לעצמנו חיבורים שנעשים לכאורה מבחירה. אז איך נשאף להבין פרידות בכלל ובין אחים בפרט, אשר מעולם לא בחרו להיות ביחד. 

ואני, שמאמינה שקשר דורש שני צדדים, אומרת היום שלנתק מספיק צד אחד.  

זה מה שאני למדתי משלושת הנתקים, שביני לבין אחותי, שביני ובין אחי ולזה שבין אחי ואחותי.
מספיק רק צד אחד שלא רוצה בקשר, ולנתק יש קיום.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שירן  On 17 ביוני 2009 at 0:11

    פתאום עשית לי חשק עצום להתקשר לשתי אחיותיי, החברות הכי טובות שלי, ולהודות על זה שהן כאן איתי.
    מקווה שעוד ייכתב לסיפור הזה שנכתב כאן סוף טוב..

    אהבתי

  • אהרון תמוז  On 17 ביוני 2009 at 0:19

    כאשר אמא שלי לקתה בסרטן השד בסוף 1988 הייתי "בהפוגה" מעבודה ושבועיים שהיתה מאושפזת לא משתי ממנה לרגע. ישבתי איתה אצל האונקולוג לשמוע בשורות שעלולות להיות בשורות איוב. במשך ההקרנות הייתי איתה יום יום וכל היום. לאחר ב1997 אובחן אצלה גידול בריאות שהניתוח גרם יותר סבל ונזק מתועלת. כאשר אבי היה בבית אבות בין 2000 ל 2002 לקחתי אותה אליו 3 פעמים בשבוע לביקור. אבא יליד 1909 הלך לעולמו ב 2002 צלול כיין וזוכר את כל הידע העצום בכל תחומי החיים. כאשר אמא התאלמנה היא היתה בת 82 . בת 83 הוצמדה לה פיליפינית ואז גם הכרתי את זוגתי. עד שנכנסה לבית אבות החלפתי את הפיליפינית כל מוצאי שבת והשגחתי עליה. כשנכנסה לבית אבות באה הדמנציה ויום אחד היא אמרה לאחותי עלי "ש. מת מזמן"

    כל ביקור קרע אותי הייתי הולך עם פנים חמוצות וחוזר עם פנים של חורבן הבית. היא היתה צינית וסירבה לשוחח. היא אמרה לי בעדינות "אל תשאל אותי שאלות ששואלים ילדה מפגרת" .

    ביום הלויה הלכתי לסופר ולפני הלויה עסקתי בפירוק 3 עופות. העופות מתחברים לשיר תרנגול כפרות ששר יוסי בנאי וקרע את נשמתי.

    לאחר שהלכה לעולמה בגיל 86 כמעט 5 שנים אחרי אבא יש לי קשרים בתודעה עם אבא ועם אמא כמעט שלא.

    3 חודשים לאחר שהלכה לעולמה ערכנו מסע בפטגוניה אני וזוגתי

    המקום השנוא עלי הוא חלקת הקבר של אבא ואמא

    אחי עולה ביום השנה לקבר של אמא כדי לא לנסוע לחיפה לאזכרה של גיסתו

    אני הלכתי השנה לקבר של אבא כדי להשתחרר מעט מעולה של זוגתי

    אהבתי

  • רוני  On 17 ביוני 2009 at 0:40

    אולי את קוראת לה לשוב?
    אולי זו רק אני, שעצם המחשבה על ניתוק הקשר עם שני אחיי שוברת את לבי.

    מוזר נורא, הניתוק הבלתי מוסבר.

    אהבתי

  • עידית  On 17 ביוני 2009 at 4:57

    ומה שתקראי יהיה בין השורות בכלל
    אבל התמונה הזאת של הילדות למעלה
    עם התמימות…
    ובכל זאת הסיפור הוא שלך…

    אהבתי

  • דין ידיד  On 17 ביוני 2009 at 7:05

    הבנה אינה מסובכת.

    הבנת תהליכים מוליכי נתקים אינה מסובכת.

    הבנה דורשת הכנה בהתמדה ולאחריה גם מפה סתומה מראה הרים ועמקים, תהומות ואזורים תמים למעברים בטוחים.

    התראה חמה מפני הליכה על קרקע פורה לרעה לקראת הבשלת נתקים עם הבנות.

    התראה חמה!

    אהבתי

  • שרון רז  On 17 ביוני 2009 at 8:54

    מאוד עצוב בעיניי, ואני מזדהה עם מה שרוני כתבה על הצער והבדידות והקריאה אולי שלך אליה, אליו
    אני שומע יותר ויותר על כל מיני נתקים כאלו, לא מוסברים ממש, ואפילו לשנים רבות, זה מטריד ובעיקר מעציב
    הפיתרון פשוט, ולפעמים לא מאמינים כמה הכל יכול די להיפתר בקלות ובמהירות, מבלי בהכרח "לפתור" כל מיני דברים מהעבר, אלא להתאחד ולהיות יותר קרובים, כמו אחים, כמו שצריך להיות, שכדאי להיות

    אהבתי

  • יולי  On 17 ביוני 2009 at 9:06

    תודה שירן, רוני, שרון ועידית. באמפטיה שלכם יש משהו מנחם.

    ולאהרון, ניכר שגם אצלך משפחה זה נושא חשוב ורגיש

    למגיב בשם דין ידיד, רק אומר תודה שאתה חושב עלי ומזהיר.אבל אודה אם תתן לי מעט יותר קרדיט לגבי התיקונים שעשיתי בחיי המשפחה שאני הקמתי. אני כותבת כאן במטרה ללכת קדימה. לא אחורה.

    אהבתי

  • אורה  On 17 ביוני 2009 at 11:10

    בא לי לבכות. כמה שיחסי משפחה אינם מובנים מאליהם- ממש כמו בקריאת סיפור, אני מחכה ל'הפי אנד' אצלך.

    אהבתי

  • דין ידיד  On 17 ביוני 2009 at 13:14

    תודה על התודה

    מסורה לך הערכה וברכה על התיקונים והביצועים.

    להתראה שהפצתי אין ערך ראיוני ואולי כל ערך, ובעיקר מפני שכל ערכה עפ"י הערכת התוכן המוכמן שנכתב על ידך.

    מקובל שתיקון עולה יפה והוא שווה, רק לאחר שאותר הגורם לסדק בחרס הנשבר,

    ברם,

    שורה חדשה ועיקרית במרכז הסיפור מודיעה:

    "בכל מקרה, הסיבה לנתק הזה, איננה ממש מוסברת."

    גם בגללה ובגלל נוספות הפניתי תשומת ליבך והזמנתי אותך להביט לאחור, [אפשר בזעם],
    להגיע לכלל הכרה, פיענוח, ידיעה והבנה,
    כדי שיתאפשר להתקדם ברווח וברווחה.

    אהבתי

  • ימימה  On 17 ביוני 2009 at 13:30

    הוא כאב של נתק במשפחה. גם אחותי גדולה ממני בשלוש שנים. בשנים האחרונות מעט יותר התקרבנו, אבל היו שנים של כמעט נתק. אבל לא כמו שאת מתארת (בקושי). פשוט לא היינו באותם מקומות, לא היו לנו חוויות לחלוק, לא היתה לנו שפה משותפת. כשהיינו נפגשות אצל ההורים היינו מדברות. היינו מרימות טלפון בימי הולדת.

    אני מקווה בשבילכן שזה יעבור.

    אהבתי

  • אחת מהצפון  On 17 ביוני 2009 at 13:38

    איני יודעת מיהו (אך שפתו נשמעת לי מוכרת), הוא מזהה משהו במסלול חייך שמוביל לפרידות שוב ושוב. אלה לא דברים חיצוניים שתוכלי להתלות עליהם כגון החזרה בתשובה. משהו בקן המשפחתי הראשוני שלכם הוביל לכך שכולכם בנתק ויתכן שגם גירושייך המוקדמים. אם לא תביני מה בתוכך מוביל לכך- זה עלול לקרות גם עם בנותייך.העלאת הסיפור בדרך כרונולוגית לא תושיע. נדרשת יכולת אחרת ולפעמים צריך ידיד שילווה אותך. אומץ לא חסר לך- זה כבר ברור.

    אהבתי

  • איתמר  On 17 ביוני 2009 at 13:56

    ואני מכיר דברים כאלה מקרוב מאוד, אם כי לא ברמה של ניתוק מוחלט
    מקווה שיום אחד , בקרוב, כל זה ישתנה לטובה

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 17 ביוני 2009 at 14:00

    קוראת ומחכה להמשכים. כבר למדתי שאת משחררת מידע בקצב שלך.

    אהבתי

  • נטע  On 17 ביוני 2009 at 14:16

    יולי,
    לא כל אדם מוכן לראות את תמונת ילדותו ברשת, מוצגת לעין כול, ולקרוא על עצמו כך, ואפילו בעילום שם – יש כאלה שהיו רואים בזה חוסר התחשבות, שבא לשרת את התרפיה שלך בלבד. אבל את מכירה ודאי את אחותך ויודעת עד כמה פרטיותה חשובה לה.

    אהבתי

  • עלמה  On 17 ביוני 2009 at 19:09

    אני מנסה להתקשר לכתיבתך. אני מתקשרת לכתיבתך. מסוקרנת מהאישה שאחרי הסרט שראיתי. לא תמיד מבינה. לא תמיד מתחברת. יש בינינו נקודות חיבור שונות, מקרבות. גם אני הייתי דיילת באל על. בשנים קרובות אבל אחרות. גם אני הייתי בקרבת פיגוע. לא ממש ממש כמוך, אבל קרוב מאד. היו אז המון פיגועים. אני פחדתי אבל התקרבתי כבר אז גם לצד השני, של הפוגעים-הנפגעים. גם לי היו בעיות עם בלוטת התריס. הפוכות משלך, אבל גם אני כיום צריכה לקחת כדור קטן לכל החיים. אני מנסה להבין את החיבור שאת מבקשת לעשות בינך ובין הקוראים. את הבקשה להשתתף איתך, לקחת חלק.בספר המיועד המבקש לשתף, לחבר, בין אנשים שונים לגשר על אי ההבנה, הכאב, הניתוקים הלא מובנים, האיבה. אני מחברת לי בראש את הסיפור שאת מבקשת לספר, למלא את הפערים . לפעמים כועסת. אני מרגישה מתחברת ומתנתקת. האם זו את וכתיבתך? האם זו אני?
    אני כועסת למשל על החירות שלקחת לעצמך לפרסם ככה תמונה של אחותך. זה מרחיק אותי. את מרגיזה . אני מבינה את הכאב והרצון לתת ביטוי כל כך קונקרטי להרגשת ההתרחקות ממך, הלא מובנית ולשאלה למה? למה בכלל ולמה אז בראש השנה ? ואז אני מרגישה יותר קרובה.
    טיבו של הקשר עם הקרובים מעלה גם אצלי הרבה הרהורים.
    אכן לנתק צריך רק אחד ומותיר את האחר כואב ופגוע. את כנראה מומחית בניסיונות לגשר ולחבר. זה מה שעשית בעבר וזה מה שאת מנסה אולי לעשות גם בלוג הזה שלך.
    בהצלחה.

    אהבתי

  • יולי  On 17 ביוני 2009 at 21:56

    אורה, אני עובדת על ה – הפי-אנד. לא מבטיחה, אבל מתכוונת.

    דין ידין – פעם שנייה – תודה. אני יכולה לראות שהכוונות שלך טובות וזה העיקר לטעמי.

    ימימה – את בשבילי ההוכחה שאני לא לבד. מקווה שאני הוכחה בשבילך שאת לא לבד.

    לקוראת שמכנה עצמה "אחת מהצפון" – תודה על הדאגה. אני מקשיבה לכולם. קוראת כל מילה שנכתבת אלי. ואני בסדר. תודה. אני לא מחפשת ישועה אלא לספר סיפור על מציאת הקול שלי. הנה לינק למקור השראה עבורי: קרול גיליגן http://www.notes.co.il/triger/19699.asp

    לאיתמר ודפנה – תודה רבה. מה עוד אבקש… יותר מזה אני לא צריכה.

    נטע ולעלמה – תודה לשתיכן. הלינק שכאן, לראיון שערך צבי טריגר עם קרול גיליגן, אולי ירחיב מה זה שנותן לי להרגיש "בסדר" עם הבחירות שאני עושה. עלמה, שמת לב שהמילה אחות היא מהשורש איחוי – חיבור?

    ולכולם – מקווה שתמשיכו להראות עניין.

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: