עד סוף הקיץ נדע את התשובה

אחרי שלושה חודשים בניו יורק, הסתיימו נישואיי המוקדמים.  החורף היה מהקשים שידעה ניו יורק בהרבה שנים. 

             
                        
                          ניו יורק, ינואר 1983

לראשונה, הייתי לגמרי לבד.  בחורה בת עשרים ושש.  המגורים בדירה קטנה ברובע קווינס ללא שותפים, הרגישו כמו התחלה של משהו חדש.  נעה בין אושר עצום לבדידות חונקת, הייתה לי השגרה חברה נאמנה. לרדת מידי בוקר מתחת לאדמה בתחנת KEW GARDEN לרכבת התחתיתאו F, להמתין לרכבת ולעלות לזו שמגיעה על אף שאין מקום. לנסוע לעבודה בצפיפות, צמודה לאלפי אנשים שלעולם לא אכיר.  לרדת מהרכבת עם מאות אנשים. לעלות לגובה הכביש של שדרת LEXINTON. ללכת לעבודה.  

יום העבודה במשלחת  הרכש של משרד הביטחון בניו יורק החל בתשע.  דופקים כרטיס ומתחילים לעבוד.  אווירת המשרד נעימה ומרגיעה.  רובינו צעירים לומדים לתואר הראשון או השני,  והמבוגרים הם המעטים. הם השליחים מהארץ וחיים בניו יורק עם משפחותיהם. בהפסקת צהריים קצרה, יורדים ל-DELI  הקוראני הקרוב, בוחרים סלט ממגוון ירקות ששכחו – או אף פעם לא היה להם – טעם של ירקות, אבל העיקר לשמור על דיאטה או פיגורה או בריאות או משהו. והאכילה עם המוני אנשים, שיצאו גם הם, להפסקת צהריים בפארק סמוך.  אף אחד לא רואה אותך והפעם זה נעים.  איש לא מסתכל לך בעיניים, לא יודע איפה גדלת, מה עשית בצבא, ולא שואל איך קוראים לך או להורים שלך.  חווית קיום מרעננת. במעלית חזרה למשרד פוגשים את השליחים המבוגרים שמשכורתם מאפשרת להם לאכול סטייק טוב בצהריי היום וקיסמים בין שיניהם.  בחמש כמו בחמש, דופקים את כרטיס העובד/ת בשעון ופורצים החוצה לחיים.  בשמחה גדולה,  חופשייה מתמיד, הולכת צפונה על השדרה, שמאלה ברחוב 59, הכיוון מערב ותיכף מימין סנטרל פארק.  

הלימודים מרתקים.  המורים, הספרים, התלמידים, הכיתות. הכול.  עולם שלא הכרתי.  הפתיחות, ההתעלמות המודעת מפרות קדושות. מותר ואף רצוי לדבר על הכול.  ד"ר סקוט והניתוח שלו את קובריק בהתפוז המכני. היה מסעיר.  

סוף השבוע היה מתחיל ביום שישי אחר הצהריים ונמשך עד יום שני בבוקר. אפשר היה להיכנס הביתה ולא לצאת יותר משתי יממות ואף אחד לא היה יודע. לא הייתי חסרה שם לאף אחד.  הכול המשיך אותו הדבר גם בלעדיי.  הייתי בארץ רחוקה.  לא היו טלפונים סלולריים, לא היה מחשב ולא היה סקייפ.  מה שכן, היה רצון עז להתבגר. להיפרד. להיות אני.  אבל אחרי הרבה שעות לבד, היה עולה רעש באוזניי.  צליל הבדידות, קראתי לו.  קצת כמו שואב אבק ללא שואב אבק.  שם, נתנה לי המוסיקה מזור.  קונצרט אחד לפסנתר החזיר לי תמיד תחושה של לא-לבד. אם בטהובן כתב את המוסיקה הזו וברנבוים מנגן על הפסנתר הזה והתזמורת של ברלין….אז איך יכול להיות שאנחנו לבד.  ואם המילים של אהוד מנור, התחברו למוסיקה של מישה סגל ומושרים בפיה של חווה אלברשטיין ואני כאן שרה איתה ביחד, אז לא יכול להיות שאנחנו לבד.  

עד סוף הקיץ אדע את התשובה. מילים. אהוד מנור.  מוסיקה. מישה סגל.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שרון רז  On 12 ביוני 2009 at 13:08

    "אבל אחרי הרבה שעות לבד, היה עולה רעש באוזניי. צליל הבדידות, קראתי לו. קצת כמו שואב אבק ללא שואב אבק. שם, נתנה לי המוסיקה מזור."

    המוסיקה, היא תמיד נותנת מזור, אף פעם לא מאכזבת

    אהבתי

  • איילת  On 12 ביוני 2009 at 13:23

    השיר הכי יפה בעולם,
    מאוד משעשע מה שקרה בשנייה זו,
    הפעלתי את השיר מתוך המחשב שלי,
    ונכנסתי לאתר רשימות כמו שאני עושה מידי יום,
    וכך כשהשיר ברקע ואני מאזינה לשיר הכי מרגש ,עיני נופלות על כותרת הפוסט שלך,
    'בסוף הקיץ אדע את התשובה'
    והפוסט מתאר את החיים בניו יורק אהובת נפשי,
    שם חייתי לא מעט שנים,

    אז תודה על הצטלבות מקרית,
    מין מתנה רגשית לקראת השבת הנכנסת

    והנה לינק לשיר בביצוע אלי מגן

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=459397&p=0

    אהבתי

  • יולי  On 12 ביוני 2009 at 13:59

    תודה שרון

    ותודה רבה איילת.
    עשית לי עונג שבת של ממש

    יש בית נוסף לשיר שחסר בלינק שלי ובשלך. אולי נשיר אותו לבד. בעצמנו

    נדמה לי שראיתי את עיניה
    נחות עלי בדרך מול השמש
    באור בין הערבים
    היה לי רגע בית
    מה עוד יכולתי לבקש
    באמצע הרחוב

    עד סוף הקיץ
    אדע את התשובה,
    את פשר הקולות אלמד,
    את כל החלומות,
    אפתור את הפחדים
    בסוף הקיץ שוב אשב בין ידידים.

    לחיים!

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 13 ביוני 2009 at 17:04

    שמרשימה לרשימה הכתיבה שלך מתחדדת. או שעם עזיבת הצבא, הראיה שלך הפכה פתאום חדה יותר.

    אהבתי

  • יולי  On 14 ביוני 2009 at 13:15

    גם על החיזוק
    וגם על הצחוק שגרמת לי
    "עם עזיבת הצבא"
    כן, זה הולך ומתחדד
    עם עזיבת הפרספקטיבה הבטחונית

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: