משלחת משרד הביטחון בניו יורק

עשיתי לי בית בעיר הגדולה ניו יורק. "המשלחת" הייתה לי כבית במשך שנתיים.  מחוברת עדיין למערכת הביטחון הישראלית, סידרתי לעצמי עבודה במשלחת הרכש של משרד הביטחון בניו יורק.  עמ"י [עובדת מקומית ישראלית], במחלקה של חיל האוויר, עם ויזת סטודנט. הייתי מזכירה. לא קניינית.  אחרי הכול אני אישה.  אבל השנתיים האלה מימנו את המחייה ואת לימודיי התואר השני בתקשורת.

העבודה בעברית וקצת באנגלית, לעומת לימודים רק באנגלית, החברים הישראלים לעומת הסטודנטים מכל העולם, היו כניסה רכה לעולם חדש, גדול וקסום. ניו יורק.  

בשנים ההם, 1983 – 1984, ניהלתי את משרדו של מנהל הרכש של חיל האוויר, אריה טל הכל כך ראוי.  על בסיס זה, הושאלתי לעיתים, לניהול משרד זמני בבתי מלון בניו יורק עבור ראשי מערכת הביטחון כאשר הגיעו לעיר.  שני שרי ביטחון, יצחק רבין ומשה ארנס, והרמטכ"ל דאז, משה וחצי.  היו אנשים טובים והיו אנשים רעים.  על הטובים אנחנו יודעים, הם ידעו להתפטר כאשר נחשף שהאישה שלהם ניהלה חשבון מט"ח בחו"ל (לפני שהדבר היה חוקי בישראל). על הרעים אנחנו יודעים פחות.  

רמי דותן היה יהיר ושוביניסט בכל רמ"ח אבריו.  הרבה לפני שנתפס אפשר היה להרגיש שהוא חושב, אולי ממש בטוח, שכולם מסביבו לא מבינים כלום והוא יודע הכול.  סליחה אם זה נשמע כמו שמחה לאיד, אבל הוא היה מניאק.  ואולי נדרשת כאן מידה של חמלה,  כי יש לו ילדים ואני צריכה לחוס עליהם. אבל איך תשרוד חברה אם לא תוקיעה בעצמה מעצמה, במיוחד את אלה, שנתנה בהם אמון, והם ניצלו אותו. 

אנשים אלה כמוהם כמזיקים בשדה שפוגעים ביבול. פרזיטים. חיים על חשבון. אולי תגידו, עיזבי, הוא כבר נשפט, הוא כבר שילם, למה שוב. אבל אני חושבת שבמיוחד חברה שנבנתה על מיתוסים, משלמת מחיר יקר על חוסר חשבון נפש.  וחשבון הנפש הוא הסיכוי היחיד שלנו לשרוד.  כפרטים וכחברה.  זה חשוב, זה חיוני וזה גם מבריא.

מאז רמי דותן, הולכים ונחשפים עוד ועוד מעשיי שחיתות שנהיו יותר ויותר נורמטיבים.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • .  On 10 ביוני 2009 at 12:23

    ואיך את סידרת לעצמך עבודה במשלחת?
    מי הכניס אותך לשם?
    היו אז מאות סטודנטים ישראלים שלמדו שם ורצו לעבוד במשלחת או באל-על ורק בפרוטקציה היה אפשר לקבל עבודה כזו.
    איזה קשרים (פרוטקציה) היו לך?
    וזה בטח לא הכישורים שלך, כי כבר אז הקשרים היו חשובים יותר מכישורים.
    ואני מסכים איתך בנושא רמי דותן.

    אהבתי

  • יולי  On 10 ביוני 2009 at 12:45

    אם תקרא את הפרקים הקודמים
    ייתכן שתוכל להרשות לעצמך להאמין שבזכות כישוריי בלבד
    זכיתי לעבודה, האכן, כל כך נכספת
    בצניעות אומר לך כי יש מעט שקרה לי בזכות ולא בחסד
    אנא ממך, אל נא תיקח זאת ממני

    אהבתי

  • יוסי דר  On 10 ביוני 2009 at 13:21

    ליולי,
    האם, כדבריך, הם באמת "ידעו להתפטר כאשר נחשף שהאישה שלהם ניהלה חשבון מט"ח בחו"ל"?
    האם הם לא הפעילו לחצים כדי להימנע מההתפטרות, והתפטרו רק לאחר שלא נותרה בידם הברירה כיוון שהוחלט להגיש נגדם כתב אישום?

    ראי כאן:
    http://www.news1.co.il/Archive/003-D-33434-00.html?tag=13-14-52

    ושלא יובן מכך שאני לא אוהב את רבין – להיפך: מקרה הדולרים לא פוגע בתדמיתו בעיני כהוא זה.

    אהבתי

  • יולי  On 10 ביוני 2009 at 13:39

    תודה על הרחבת הדעת. אכן לא הייתי מצוייה בפרטים על לאה ויצחר רבין
    אבל
    הייתי מבקשת שתשים כאן לב לעיקר בסיפור והוא
    ה-ה-י-ד-ר-ד-ר-ו-ת
    גם במימדים וגם בכלל

    אהבתי

  • יוסקה  On 10 ביוני 2009 at 14:09

    הדרך, מסתבר, אינה כה ארוכה

    אהבתי

  • שמעון  On 10 ביוני 2009 at 14:28

    לפני כחודש נערך ראיון עם אהרון ברק במוסף "הארץ"
    כידוע,הוא שימש כיועץ המשפטי של הממשלה בתקופת פרשיית הדולרים.בראיון הוא אמר במפורש שגם נגד יצחק רבין היה צריך להגיש כתב אישום,אך הוא החליט לוותר על כך בעקבות התפטרותו של רבין.סיבה תמוהה לדעתי,אבל בכל מקרה-צדיקים גדולים אין בפרשייה הזו

    אהבתי

  • מירי  On 11 ביוני 2009 at 13:07

    ניסיתי להבין למה אני קוראת את הבלוג שלך, יולי, והגעתי למסקנה שאני קוראת לא בגלל הטקסט הגלוי, שבעיניי הוא לא יותר מטפיחה מתמשכת על השכם, די מביכה, אלא בגלל הסבטקסט של הבלוג: איך מצטייר מהלך חייו של מי שנולד 'נכון', ועבר בכל התחנות ההכרחיות לאורח חיים כזה. כמובן שאת לא היחידה, אבל את היחידה שכותבת על כך בפתיחות ומתוך חוסר מודעות מתמשך ומוחלט. הבלוג הזה הוא עדות מתמשכת לשקיעת האימפריה. תיעוד מאלף.

    אהבתי

  • יולי  On 11 ביוני 2009 at 13:24

    כנראה אימפריה צריכה לטפוח לעצמה על השכם ורק אחרי שהיא שוקעת, היא יכולה לראות אחרים

    בכל מקרה,
    אם את נבוכה נוכח קריאת הטקסט שלי, אז חבל על הזמן. יש המון מה לקרוא מסביב

    וגם רגשות שליליים -כמו שאני שומעת בטקסט שלך כאן – זה הדבר האחרון שאני מבקשת להעביר כאן.

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 11 ביוני 2009 at 13:45

    באיזה שלב התחלת לעשות סרטים? אני תוהה אם כל החוויות והמפגשים האלה הבשלו יום אחד ופשוט אי אפשר היה יותר לא לייצר מהם אמירות.

    אהבתי

  • יולי  On 11 ביוני 2009 at 13:51

    עוד מעט מתחילים הסרטים.
    בסיום הלימודים בניו יורק
    ההבשלה והצורך לספר לא נהייתה ביום אחד
    זה היה סיפור המחבל שלי שנתן לי את המתנה הזו
    כי שם התחלתי להתעקש על לספר את "הסיפור שלי" ולא להיות רק תיבת תהודה של סיפורים אחרים או הסיפור הקולקטיבי
    (המשך יבוא)
    תודה דפנה
    YOU'RE MY GUARDING ANGEL
    מופיעה תמיד בזמן

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: