על הכתיבה

כנראה שיש רגע שצריך להרפות.
כנראה שיש רגע שצריך לומר, זה לא נכתב.

זה אולי ייכתב
בהמשך

אבל זה לא נכתב.
זה לא רוצה לצאת.
זה אולי עוד לא בשל.
זה אולי עוד לא
זה אולי
לא זה

זה חמישה ימים ויותר שאני כותבת את הפרק הבא בסיפור שהולך ונכתב, כאן.

הגיוס השני – לפרק קראתי – להיות קצינה (המשך) – הייתי מוסיפה כותרת משנה. כי התגייסתי שוב לצבא הגנה לישראל אחרי שסיימתי תואר ראשון.

אני לא יודעת למה זה לא יוצא.

אולי אני באמת מתביישת וממש חוששת מה יחשבו (עלי) כל האנשים החכמים כאן באתר רשימות שנראים לי אינטלקטואלים ואני משום מה חשבתי ללכת לצבא קבע אחרי סיום תואר ראשון.

ואולי הם יודעים שפעם, להיות קצין/ה היה נחשב הרבה, כמעט כמו איש רוח או אמן מצליח או אינטלקטואל.  אולי הם זוכרים שבעבר, חשבנו כולם, שאת מיטב המוחות אנחנו רוצים וצריכים בצבא הגנה לישראל, כדי שמי שישמור עלינו יהיו הטובים ביותר.  אולי הם יודעים שמיטב בניינו פיתחו קריירות צבאיות במקום להמציא תרופה לסרטן כי ככה זה במדינת ישראל, רוב התקציב ומיטב המוחות הלכו לצבא.  

אז הלכתי להיות קצינה בקבע.  היום אני מתסכלת אחורה ומתקשה להכיל את האוטוביוגרפיה של עצמי. את הבחירות שעשיתי, את חלק מהתחנות שעברתי כדי להגיע לנתיב הזה.  

והנתיב הזה הוא הנתיב של היום שבו אני בעיקר מלאת הכרת תודה על חלקי.

וסליחה עם הקוראים והקוראות שבאמת מתעניינים בסיפור, וזו אני שלא כתבה כאן פרק של ממש. 
אבל אולי רק ככה הוא יצא ממש בקרוב.

תודה.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • רוני  On 5 ביוני 2009 at 1:15

    כולנו בני אדם, כולנו כותבים, כולנו עסוקים בעצמנו. אין סרגל אינטיליגנציה בכניסה לרשימות.

    אל תעצרי בעצמך בשביל אף אחד. פשוט תתרכזי במה שאת עושה, ותעשי את זה הכי טוב שאת יכולה. הסיפור שאת פורשת פה מרתק. תהליכי כתיבה אורכים זמן. קחי את הזמן שלך.

    בהצלחה. מכל הלב.

    אהבתי

  • אסתי  On 5 ביוני 2009 at 7:43

    וגם חושבת שאין טעם לחשוב בכלל על הקורא. בזמן הכתיבה תחשבי רק על הכתיבה ועל איך להתחבר הכי במדוייק לדברים שרוצים וחייבים לצאת.

    מישו כבר אמר לי "אני איש פשוט לא כמו שאתם מהבראנז'ה של רשימות" ולא הבנתי על מה הוא מדבר ומי אלו אותם מופלאים שהוא רואה בעיני רוחו.
    בכל מקרה (אני לפחות ממש לא אינטלקטואלית) ואני אוהבת מה שאת עושה כאן. תמשיכי.

    אהבתי

  • ענת  On 5 ביוני 2009 at 8:11

    אמרו כבר לפני.
    אני מאמינה שלא הפרט הביוגרפי חשוב, כמו המשמעות שאת נותנת לו.
    קוראת אותך בעניין רב. אל תעצרי.
    🙂

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 5 ביוני 2009 at 8:37

    של שכנתנו המשוררת שולמית אפפל, פחות מאמת אין טעם לכתוב. מאחלת לך המך כתיבה תוך כיבוי הצנזור הפנימי, שהוא לכאורה חיצוני. ומאחלת לי באותה הזדמנות אותו דבר.

    אהבתי

  • יולי  On 5 ביוני 2009 at 8:46

    כנראה כתבתי את מה שכתבתי הפעם
    כדי לשמוע את מה שאתן
    כותבות לי
    הפעם
    ושוב תודה
    ושבת שקטה

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 5 ביוני 2009 at 9:54

    אחות שלי,
    עזבי אותך מהאינטלקטואלים.
    כתבי לנו – האנשים הפשוטים.

    אהבתי

  • שרון רז  On 5 ביוני 2009 at 10:40

    אני עם רוני, אסתי, ענת ודפנה
    מחזק את ידייך בקשר לכתיבה אישית ואמיתית
    אכן אין דבר כזה "אנשי רשימות"

    קצינה? וואהו… זה באמת מוזר…

    אהבתי

  • יוסי דר  On 5 ביוני 2009 at 11:38

    התגובה הבלתי מזוהה (המתחילה במילים "אחות שלי" וכו'), היא תגובה שלי.
    משום מה היא עלתה ללא פרטי הזיהוי.

    אהבתי

  • נועם  On 5 ביוני 2009 at 12:16

    שיוצרת קולנוע מוערכת, שסרטיה הוקרנו בעשרות פסטיבלים ברחבי העולם, שזכתה בפרסים, שספרי מחקר הופכים והופכים ביצירתה (אחד מהם אני עורך כעת), חוששת כביכול מאנשי רשימות?

    חוץ מזה, אני עוקב בסקרנות אחרי הסיפור שהולך ונכתב כאן.

    אהבתי

  • יולי  On 5 ביוני 2009 at 14:51

    באמת שאני מודה עכשיו לכם
    הבנים
    ומבינה עוד יותר עכשיו למה פרסמתי את מה שכתבתי
    על הכתיבה

    תודה רבה מאוד

    אהבתי

  • אורה  On 5 ביוני 2009 at 18:31

    טוב, אז עוד בת: אני אוהבת את מה שאת עושה באתר שלך- וכאמור, את נושאת קרדיט שהרבה היו גאים בו- אז העיקר, תמשיכי, בזמן שלך.. אנחנו נחכה בסבלנות

    אהבתי

  • יולי  On 5 ביוני 2009 at 22:47

    הוספת לא מעט למדד הכרת התודה שלי היום
    ת-ו-ד-ה
    אמשיך

    אהבתי

  • יהודית כהן  On 11 ביוני 2009 at 15:46

    מודה לך על האומץ להעלות סוגיות שמטרידות אנשים רבים. אני חיכיתי 3 שנים עד שהעלתי לאויר באתר, את שבי. ואת מה שכתבתי.

    מבינה שלכל דבר הזמן והבשלות שלו. לעיתים ממתינים עד שהאנרגיה תתגבר או תתאים למהלך העניינים.

    מאוד חשוב מאיפה מגיעים? לדעתי אין דבר שהוא נעלה או פחות ממשנהו.

    החשוב הוא האם אנחנו פועלים מאהבה, חיבור והגשמה של הפנמיות שלנו.

    מה נחשב בעייני החברה הינו מלכודת של מה צריך ומה כדאי. בסופו של דבר "החברה" לא חייה איתנו ביום יום ןלא שותפה לרגשותינו.

    אני מאמינה בכך שאין טעויות.

    ברכות על השיתוף וההסכמה להחשף

    אהבתי

  • יולי  On 11 ביוני 2009 at 15:56

    יהודית, תודה רבה.
    .
    לסבתי האהובה מאוד קראו יהודית כהן
    הצלחת להעביר לי את הכוונות הטובות שלך
    והזכרת לי את האהבה הגדולה שלה (אלי)

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: