הטובים לטיס, הטובות לטייסים

הגיוס הראשון

כל מה שרציתי להיות לכשאתגייס לצבא היה להיות פקידת מבצעים בחיל האוויר.   לא היה אז טופס מנילה ולא שאלו אותנו מה אנחנו רוצות לעשות בצבא. אבל, אם דבי אברבנאל היפה והחכמה, שגדולה ממני בשנה וגרה כמה בתים לידי, יכולה להיות פקידת מבצעים בטייסת פנטומים, למה שאני לא אוכל.  נכון אבא שלי לא קפטן באל על כמו אביה, עודד אברבנאל, אבל בכל זאת, אחותי הגדולה בדיוק השתחררה כקצינה מחיל האוויר, ואנחנו גרים בשכונת הגנרלים צהלה, אז חשבתי שיש לי סיכוי.

להיות הפקידה של המבצעים של הטייסים, חשבתי, ישים אותי במרכז העולם.  והעולם הוא גברי. והעולם הוא צבאי.  וחיל האוויר הוא ה-הכי הכי.

אבל בדצמבר 1974 כשסיימתי טירונות, לא החל קורס פקידות מבצעים בחיל האוויר ומכיוון שבכל זאת הושמתי בחיל היוקרתי אחרי שסירבתי להישאר בבה"ד 12 לקורס מ"כיות (=מפקדות כיתה), ביקשו שאלך לקורס בקרת טיסה.  ישר נזכרתי שיש לי משקפיים וסירבתי ללכת לקורס בקרת טיסה שבסיומו, ידעתי, משרתות הבנות עמוק באדמה, בבסיסי חיל האוויר על פסגות הרים, מול מסכים אפלים.

ללא קורס מקצועי, נשלחתי לבסיס חיל האוויר בחצור. אז אמנם פגשתי את דבי אברבנאל היפה והחכמה שהייתה פקידת המבצעים של טייסיי הפנטום בבסיס, אבל קצין השלישות הבסיסי ראה בי בחורה איכותית והחליט להשאיר אותי לידו.

הייאוש ברישום דואר נכנס, ודואר יוצא, במחברת דואר, במשך חודשים ארוכים, השתלט עלי באופן מוחלט.   לא יכולתי להשלים עם מר גורלי ולא ראיתי כל טעם לחיים אז.   איזה טייסים ואיזה מבצעים.  כל היום רק דואר.  הייתי מגיעה הביתה (לא כל יום. הבסיס נחשב בסיס סגור), ובוכה במשך שעות.  בוכה. בוכה.  לא ידעתי למה אני כל כך בוכה ורק התחננתי להוריי שיעזרו לי לעבור לתפקיד יותר מעניין אבל הישועה לא הגיעה.

הנחמה היחידה הייתה העבודה בתורנות בלשכת מפקד הבסיס.  אחד האנשים היותר חכמים ונחמדים שפגשתי בכל שנות עבודתי עם גברים, מנהלים ומפקדים.  עמוס לפידות הוא מהבודדים שנתנו לי תקווה לגבי הקיום שלי בעולם גברי כל כך.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אבנר  On 26 במאי 2009 at 18:55

    מה הוא היה טייס?

    אהבתי

  • אורי  On 26 במאי 2009 at 23:17

    שיהיה נהג בוס? מגיע אחד לבקו"ם, אומר "שלום, קוראים לי עמוס לפידות".. מיד עושים אותו טייס בשייטת מטכ"ל.

    אהבתי

  • אנה  On 27 במאי 2009 at 0:11

    אם תוכלי לספר על התקווה שעמוס לפידות נתן לך לקיום שלך בעולם כל כך גברי.

    אהבתי

  • טלי  On 27 במאי 2009 at 7:58

    יש משהו בכתיבה שלך ובבחירת הנושאים בהם את בוחרת להתמקד שוב ושוב ושוב שמעידה כי "וחיל האוויר הוא ה-הכי הכי" שכתבת על 1974 חי אצלך גם עכשיו ובגדול. מן התרפקות שכזאת שמעלה בי קבס.

    ואם בקבס עסקינן, אז גם כותרת הבלוג הראשית ("כאן יכתב ספר"). איזו יהירות…

    אהבתי

  • avivsky  On 27 במאי 2009 at 9:08

    תודה יולי,
    על הכנות ועל התיעוד.
    מהתגובות לרשימת שלך מסתבר שבלוג הוא מדיום מאוד מאתגר למי שמתכוון לתעד את עצמו בכנות.
    האם תמשיכי?
    כדי להמשיך נוכח כל התגובות הללו נדרש עור של פיל או לב ענק.
    אני מנחש שאצלך זה הלב.

    כל טוב
    אביב

    אהבתי

  • מירי  On 27 במאי 2009 at 9:45

    חסרה לי מאד בפוסט הזה וגם בפוסט הקודם איזו רפלקציה. שני הטקסטים כתובים מתוך עמדה נשית מוחלשת ומתמסרת בעולם שובניסטי מאד, אך נטולים לחלוטין פרספקטיבה של מבט לאחור מהימים האלה. "דיילת", "פקידת מבצעים" הם אייקונים של נשים בעמדות שירות מובהקות, עם ארומה סקסיסטית מעצבנת. אילו כתבת על עצמך היום מתבוננת באישה שהיית אז, זה היה מפוגג קצת את אי הנוחות שלי כקוראת עם מודעות, בהנחה שהיום את מודעת לאלמנט הקישוטי שבהצבת נערות יפות בעמדות שירות מאצ'ואיסטיות כחלק מסמל הסטטוס, בצבא או באזרחות. אני לא מתכוונת שתהיי דידקטית, חלילה, אבל בכל זאת. שמץ של משהו.

    אהבתי

  • אבנר  On 27 במאי 2009 at 11:20

    לכו מפה!

    אהבתי

  • יולי  On 27 במאי 2009 at 11:49

    "אם משהו ממה שאכתוב בעמודים אלה יותיר בקורא רושם שנגעה בי גאווה, עליו להסיק כי הדופי הוא בחיפושי אחר האמת, וכי ההצצות החטופות שזכיתי בהן אינן אלא חזיונות שווא. ייכחדו מאות שכמותי, אך מי יתן ותמשול האמת. מי יתן ונדקדק באמת כחוט השערה בבואנו לשפוט בני תמותה תועים שכמותי. אני מקווה ומפלל שאיש לא יתייחס לעצה השזורה בפרקים הבאים כבת סמכא. אל הניסויים המתוארים יש להתייחס כאל הדגמות שלאורן יכול כל אחד להמשיך בניסוייו, על פי נטיותיו וכישוריו"
    מ.ק. גנדהי. מתוך ההקדמה לספרו: אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת
    http://opus.co.il/product_info.php?cPath=70&products_id=603

    אהבתי

  • מירי  On 27 במאי 2009 at 12:06

    יולי, כן, אבל עם כל הכבוד לאמת, הטקסטים שלך מרחיקים קוראות מהסוג שלי ושל טלי, ומעודדים התרבות פטרייתית מסוג אבנריוס לאקוניוס, שכבר ניכס אותך לעצמו כפי שודאי הבחנת. אני מאמינה שכל כותב בוחר לעצמו את הקוראים שלו. אולי זו פשוט המסגרת המגבילה של הפוסט, שצריכה למסור עולם ומלואו בקליפת אגוז.

    אהבתי

  • יולי  On 27 במאי 2009 at 12:18

    ואין בי את היכולת לקרב אלי את כל הקוראים
    אני רק יכולה להישאר נאמנה לעצמי.

    אני רוצה להאמין, שבהמשך אפשר יהיה לחוש את ההתפתחות האישית/נשית שאני עשיתי מבחורה לאישה

    תודה

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: