להיות דיילת

בסוף שנות השבעים, תחילת השמונים, להיות דיילת היה נחשב מעמד חברתי די גבוה.  "במרומים", חשבו אנשים, מתרחשים קסמים.  הדיילות היו הבחורות הכי יפות וה-הכי נחשקות, שקשה להשיג אותן. אולי רק הטייסים או המאבטחים יכולים להן.  וגם לראות עולם, לבקר בערים המרכזיות של אירופה, אמריקה ודרום אפריקה היה דבר שהרבה רצו ולא יכלו להשיג.

בשבילי, ההזדמנות להגיע למקומות כמו פאריס, לונדון, ניו יורק, יוהנסבורג, ליסבון, קופנהגן, מונטריאול, ציריך, אמסטרדם, ללילה אחד או יותר ואז לחזור הביתה, בתמורה לעבודת פרך של עמידה על הרגליים שעות רבות על נעלי עקב תוך מתן שירות מחייך, של מלצרות, במטוס בואינג קטן או גדול ושכר הגון, הייתה טובה.  הטיסות במהלך הקיץ מימנו את הוצאות המחייה של שנת לימודים. אבל מעולם, לא חשתי נחשקת, יפה או כזו שצריך נורא להתאמץ כדי להיות איתה. רק צריך להיות מעניין ואני שם. 

          

אבל בדרך כלל, כשמגיעים ללילה, או שנייים, לעיר מרתקת כמו פאריס, ואני חושבת להישאר בערב בחדר כי לא מעניין אותי לצאת לאכול מולים עם הצוות, מוציאה אותי הבדידות מהחדר לבד בעיר כמו פאריס לאכול מולים עם הצוות.  ללכת לאכול לבד, בחורה, באותם שנים, לא היה ממש מקובל.  או לפחות כך אני חשבתי.

וכך, טיסה אחת ללונדון, פונה אלי איש נחמד שיושב ב – ZONE שבו אני עובדת במטוס הג'אמבו, ומציג עצמו.  "שלום, אני רענן לוריא".  "נעים מאוד. אני יולי כהן". "אני יודע". "איך אתה יודע?". חייכתי במבוכה. "נו, מי לא מכיר את הדיילת ששיבשה את תוכנית החטיפה של החזית העממית לשחרור פלשתין בלונדון".  בסדר. נגיד, אני חושבת לעצמי, ממשיכה לחייך.  

מאז הפציעה בפיגוע, נהייתי סוג של דיילת מוכרת.  התמונות  בעיתונים, הפרסום, נתן לאנשים תחושה שהם מכירים אותי, והם  נהגו לקרוא לי בשמי ולומר שהם יודעים מי אני למרות שמעולם לא נפגשנו.  אבל אף אחד לא הכיר אותי ואף אחד גם לא היה חבר שלי.  בלימודים באוניברסיטה התעניינתי הרבה יותר מאשר בחיי הזוהר באל על. 

במהלך אותה טיסה, התפתחה שיחה מעניינת עם רענן לוריא. הוא לא כל אחד. הוא איש מעניין, מוכשר, מצליח, עשיר וגם נראה טוב.  לאחר הנחיתה, בדרכו החוצה התקרב אלי ולחש לאוזני: "אתקשר אליך מאוחר יותר למלון. אולי תרצי לאכול איתי ארוחת ערב".
 

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • אבנר  ביום 24 במאי 2009 בשעה 13:57

    תגידי, היכרת אותה?

    אהבתי

  • אסתי  ביום 24 במאי 2009 בשעה 15:45

    גדלתי על הקריקטורות שלו, ואז לימים כשהגעתי לשרת בגדוד 195 והגיע המג"ד עמוס לוריא, הסתבר שהוא חבר שלו (אין קשרי משפחה)

    אם אני זוכרת נכון הוא גם ימני בטחוניסט נץ וכו'

    אהבתי

  • בחורה  ביום 24 במאי 2009 בשעה 15:46

    לספר ככה על גבר מפורסם שהזמין אותך לדייט. פשוט מכוער.

    אהבתי

  • אשר  ביום 24 במאי 2009 בשעה 16:34

    שמי שיפה מבחוץ לא בהכרח גם יפה מבפנים

    אהבתי

  • סתם אחד  ביום 24 במאי 2009 בשעה 16:36

    בדיוק, אבל בדיוק, כמו קייט מאבודים

    אהבתי

  • שרה  ביום 24 במאי 2009 בשעה 19:37

    לדעתי מכוער לדבר שטויות.

    "גבר מפורסם" זה משהו אחר מאיציק מחולון?

    אולי ההיכרות הובילה לחברות?

    אולי הם היו חברים נודעים?

    ואם לא, אז ההזמנה לשיחה היא סוד? פחד? מבוכה?

    יולי, הכל פתוח, הכל זורם, גם אם יש כאלה שאצלם הכל הפוך, לא פתוח ולא זורם.

    אהבתי

  • אני  ביום 25 במאי 2009 בשעה 9:21

    רענן לוריא מרגל
    מענין

    אהבתי

  • יוסי  ביום 25 במאי 2009 בשעה 16:17

    בוז למשמיצים.

    אהבתי

  • שלומי  ביום 18 בינואר 2010 בשעה 11:51

    מי לא היה מזמין אותך לארוחת ערב
    מי?

    אהבתי

  • יולי  ביום 18 בינואר 2010 בשעה 12:33

    נו, טוב זה כאילו שאני צריכה לומר תודה אבל אתה יודע שלומי, להיות בחורה בחברה כל כך שובינסטית זה לא פיקניק בכלל…

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: