רגשות אשמה

חוקר שירותי הביטחון הישראלי הגיע לחקור אותי בבית הוריי בצהלה, כמה ימים אחרי החזרה ארצה מההתקפה בלונדון.  קיץ 1978, גרתי עדיין עם ההורים.  הוא לא הציג את מקום העבודה המדויק שלו ורק ביקש לתשאל אותי אודות הפיגוע.  אולי הוא היה מהמוסד.  סיפרתי לו כל מה שזכרוני ידע לספר.  בתמורה או שמא סתם כך, הוא סיפר לי שייתכן וסיכלתי תכנון אחר שהיה לחזית העממית לשחרור פלשתין.  לדבריו, התוכנית של שני החמושים הייתה כנראה להמתין שאנחנו, הצוות שהגיע, נרד מהאוטובוס וניכנס למלון, ושצוות אל על, שישן באותו הלילה בלונדון, יצא מהמלון ויעלה לאוטובוס, בדרכו לשדה התעופה היתרו. השניים תכננו לעלות לאוטובוס ובאיומי תת המקלעים והרימונים שנשאו על גופם, לחטוף את הצוות. 
 
כבר שנים אני מנסה להבין את רגשות האשמה שיש לי על שעירית גדרון נהרגה ואני נשארתי בחיים.  כבר שנים אני מדחיקה את אי הנעימות שלא ביקרתי בקבר של עירית ולא פגשתי את הוריה.  שנה אחרי שנה, הודיעו מאל על שיוצאת הסעה מאורגנת לאזכרה של עירית ואני לא הלכתי.  תמיד מצאתי סיבה.  שנה אחרי שנה, לא רציתי לנסוע ולא ידעתי למה.  התירוץ היה שלא הכרנו אישית ואני לא חייבת לבוא.  את הסיבה האמיתית אף פעם לא ידעתי וידעתי שאני לא יודעת.
 
בימים אחרי חזרתנו לארץ, היו שכתבו שאני הדיילת שסיכלה את מבצע החטיפה.  היו שכתבו שמגיע לי צל"ש על שזיהיתי וחשדתי ואמרתי, ואולי גם שיבשתי תוכנית לחטיפה.  ואני, לא הרגשתי ראויה לציון ולא כל רגש חיובי אחר.  רק הרגשתי יותר ויותר אשמה על שעירית נהרגה ואני נשארתי בחיים.  לא רק שלא הצלתי אותה, לא רק שלא אמרתי לה מה שאני יודעת ובכך הצלתי את עצמי, אלא גם שלו הייתי שותקת, הם כנראה לא היו יורים עלינו ועירית לא הייתה נהרגת. 
 
" אירועים טראומטיים, מעצם הגדרתם, מסכלים כל יוזמה ומוחצים תחתיהם את כשירות היחיד.  יהיו אשר יהיו גבורתו ותושייתו, אין די בפעולותיו למנוע את האסון.  כמעט כל הנפגעים מרגישים אשמה ונחיתות במבט לאחור, כאשר הם סוקרים ושופטים את התנהגותם בזמן האירוע הטראומטי… "אשמת הניצול" היא חוויה שכיחה אצל ניצולי מלחמה, אסון טבע ושואה גרעינית.". טראומה והחלמה, ג'ודית לואיס הרמן, עמ' 74.