רגשות אשמה

חוקר שירותי הביטחון הישראלי הגיע לחקור אותי בבית הוריי בצהלה, כמה ימים אחרי החזרה ארצה מההתקפה בלונדון.  קיץ 1978, גרתי עדיין עם ההורים.  הוא לא הציג את מקום העבודה המדויק שלו ורק ביקש לתשאל אותי אודות הפיגוע.  אולי הוא היה מהמוסד.  סיפרתי לו כל מה שזכרוני ידע לספר.  בתמורה או שמא סתם כך, הוא סיפר לי שייתכן וסיכלתי תכנון אחר שהיה לחזית העממית לשחרור פלשתין.  לדבריו, התוכנית של שני החמושים הייתה כנראה להמתין שאנחנו, הצוות שהגיע, נרד מהאוטובוס וניכנס למלון, ושצוות אל על, שישן באותו הלילה בלונדון, יצא מהמלון ויעלה לאוטובוס, בדרכו לשדה התעופה היתרו. השניים תכננו לעלות לאוטובוס ובאיומי תת המקלעים והרימונים שנשאו על גופם, לחטוף את הצוות. 
 
כבר שנים אני מנסה להבין את רגשות האשמה שיש לי על שעירית גדרון נהרגה ואני נשארתי בחיים.  כבר שנים אני מדחיקה את אי הנעימות שלא ביקרתי בקבר של עירית ולא פגשתי את הוריה.  שנה אחרי שנה, הודיעו מאל על שיוצאת הסעה מאורגנת לאזכרה של עירית ואני לא הלכתי.  תמיד מצאתי סיבה.  שנה אחרי שנה, לא רציתי לנסוע ולא ידעתי למה.  התירוץ היה שלא הכרנו אישית ואני לא חייבת לבוא.  את הסיבה האמיתית אף פעם לא ידעתי וידעתי שאני לא יודעת.
 
בימים אחרי חזרתנו לארץ, היו שכתבו שאני הדיילת שסיכלה את מבצע החטיפה.  היו שכתבו שמגיע לי צל"ש על שזיהיתי וחשדתי ואמרתי, ואולי גם שיבשתי תוכנית לחטיפה.  ואני, לא הרגשתי ראויה לציון ולא כל רגש חיובי אחר.  רק הרגשתי יותר ויותר אשמה על שעירית נהרגה ואני נשארתי בחיים.  לא רק שלא הצלתי אותה, לא רק שלא אמרתי לה מה שאני יודעת ובכך הצלתי את עצמי, אלא גם שלו הייתי שותקת, הם כנראה לא היו יורים עלינו ועירית לא הייתה נהרגת. 
 
" אירועים טראומטיים, מעצם הגדרתם, מסכלים כל יוזמה ומוחצים תחתיהם את כשירות היחיד.  יהיו אשר יהיו גבורתו ותושייתו, אין די בפעולותיו למנוע את האסון.  כמעט כל הנפגעים מרגישים אשמה ונחיתות במבט לאחור, כאשר הם סוקרים ושופטים את התנהגותם בזמן האירוע הטראומטי… "אשמת הניצול" היא חוויה שכיחה אצל ניצולי מלחמה, אסון טבע ושואה גרעינית.". טראומה והחלמה, ג'ודית לואיס הרמן, עמ' 74.
 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אבנר  On 18 במאי 2009 at 17:41

    הוא השתפך והשתפך בבלוג, עשה תראפיה ציבורית לעצמו עד שנעלם. מה הקטע הזה?

    אהבתי

  • יולי  On 18 במאי 2009 at 17:49

    אני לא מכירה את מקרה אבי לן
    אבל אצלי יש כוונה רצינית מאוד לכתוב כאן סיפור שזו רק התחלתו
    אני מתחייבת לא להיעלם אם זה יעזור לך להמשיך ולקרוא
    בכל מקרה אין לי עניין בטרפיה ציבורית
    להיפך יש לי עניין להביא ריפוי
    תודה, יולי

    אהבתי

  • גיל  On 18 במאי 2009 at 18:25

    וחסרת רגישות. אני ואחרים מוצאים את מה שיולי כותבת כמרתק והיא יכולה לכתוב על מה שבא לה. אתה לא רוצה לקרוא, אל תקרא.

    אהבתי

  • קוראת  On 18 במאי 2009 at 18:30

    גם אני ממשיכה לקרוא את דברייך בהתרגשות ובעניין.
    אני מוחה על "ביקורת הטראומה" שעושה כאן מישהו, אולי בעל אינטרס כלשהו או סתם אטום.

    אהבתי

  • יולי  On 18 במאי 2009 at 18:40

    תודה רבה גיל
    ותודה לך, הקוראת

    אני אמשיך
    מבטיחה
    לכם ולי

    אהבתי

  • שוקי  On 18 במאי 2009 at 18:53

    חוצפה כזאת לא ראיתי בחיים !
    להיכנס לבנאדם לבית ולצעוק עליו על שהוא מדבר בקול על מה שכואב לו..
    un-fuckin-belivable

    אהבתי

  • פרופסור בכלם  On 18 במאי 2009 at 21:07

    1. לא סיפרת אם את מאובחנת ב PTSD או לא
    2. לא סיפרת אם אי פעם פגשת פסיכיאטר או לא

    אהבתי

  • תמי  On 18 במאי 2009 at 22:07

    תודה על הפוסטים שלך, הם חשובים ומעניינים בעיניי.

    לפרופ'- אף כותב לא חייב לספר לך כלום, פרט למה שהוא בוחר לספר. תגיב, תשאל, אבל למה התוקפנות הזו? מאיפה היא באה??
    ואבנר -מי מבלבל את המוח? אתה משקיע פה די הרבה אנרגיה ביחס לחוסר העניין עליו אתה מצהיר.

    אהבתי

  • יולי  On 18 במאי 2009 at 22:09

    תודה.
    אמשיך

    אהבתי

  • פרופ בכלם  On 18 במאי 2009 at 22:18

    את לא רופאה את לא פסיכולוגית קלינית לא למדת פסיכותרפיה ואת מציעה באתר שלך טיפולים נפשים

    פרופסור בכלם הוא כינוי הלקוח מהרומן שירה של עגנון

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 18 במאי 2009 at 22:29

    אנא המשיכי לכתוב ואנחנו, קוראיך, נלמד לדלג בקלילות של אילה שלוחה מעל תגובות מסוג אלה שקיבלת פה…
    בעיני מרתק לקרוא את עדותך האישית.

    אהבתי

  • נגה  On 18 במאי 2009 at 22:37

    המשיכי.היכולת שלך לחשוף ולהעביר את הטראומה למילים מדויקות ופשוטות מרשימה ויש לה גם ערך ריפויי. תעשי את זה הכי פשוט

    אבנר, או מי שזה – אתה פסיכופט, או סכיזואיד. פחד אלוהים

    אהבתי

  • תמי  On 18 במאי 2009 at 22:39

    לא מכירה את העמותה עליה אתה מדבר.
    ידוע לי בהחלט מה אני ומה אני לא, זכור לי גם מה למדתי ומה לא.
    אם יהיו לי פעם ספקות, אפנה אליך או למגיב אחר שמסתתר מאחורי שם בדוי.
    וכל זה לא קשור לבלוג של יולי, אז הבה נניח לזה.

    אהבתי

  • יולי  On 18 במאי 2009 at 22:54

    בנות, תודה.

    קוד ההפעלה שקיבלתי לשגר את התגובה הוא:
    OMGQ
    זה
    Q
    ל
    OH MY GOD
    העיקר הוא שאנחנו מבינות מה העיקר
    נשאיר לאחרים לעסוק בטפל כי הוא טפל

    אהבתי

  • פרופסור בכלם  On 18 במאי 2009 at 22:58

    ולא עוברי אורח בבלוגים

    אהבתי

  • פ'  On 19 במאי 2009 at 0:00

    לגמרי לא רק עם שתיהן.

    יולי, זה הבית שלך. את יכולה למחוק תגובות כמו של אבנר אם הן כואבות לך. אני קוראת אותך בשקיקה ובהתמדה.

    אהבתי

  • אייל גרוס  On 19 במאי 2009 at 2:06

    יולי כדאי לך להתחיל ללמוד את הכפתור שנקרא "מחיקת תגובות". לפעמים, זה הדבר הנכון לעשות. או להתעלם.

    אהבתי

  • יולי  On 19 במאי 2009 at 7:39

    הבוקר למדתי את כפתור "מחיקת התגובות"
    סליחה על שלקח קצת זמן.מתוך הערכה לדמוקרטיה ולהייד פארק חשבתי שכך גם באינטרנט אבל לצערינו זה לא כך.
    אני פונה לכל מי שלא מתעניין שמה שאני כותבת להדיר עייניו מכאן ובבקשה לא להגיב
    ושוב, מודה לקוראים שקוראים, מתעניינים ומגיבים.
    יום טוב, יולי
    הכי חשוב הוא שאובמה וביבי יביאו את השינוי…

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: