הטראומה

בחופשת פורים שנת 1996, הייתה בתי הבכורה סתיו בת שמונה ובתי סהר, בת שש.  אותו יום אחר הצהריים הן שיחקו בבית של שכנה בת גילן.  שני גלי הדף רבי עוצמה הכו בחלונות בייתנו.  זה לא נשמע כמו מטוסים שעברו את מהירות הקול.  זה נשמע כמו פיצוץ עז. פתחתי מייד את הרדיו לשמוע מה קרה.   מכונית תופת התפוצצה מחוץ לדיזינגוף סנטר. 
 
לא הייתי צריכה יותר אינפורמציה בשביל לצאת מהבית, כמו אוטומט. לגשת לבית השכנה, שם שיחקו בנותיי. להיכנס בשקט, כמעט בדומייה, ולומר: "בנות, בואנה הביתה, קרה משהו נורא".  אולי מישהו שאל מה קרה ואולי עניתי שמכונית תופת התפוצצה ברח' דיזינגוף פינת קינג ג'ורג' ואולי אף אחד לא שאל כלום.  בצייתנות לא אופיינית שיתפו איתי הבנות פעולה, ואוחזות ידיים אחת לשנייה, פסענו הביתה. 

אחרי שנכנסנו הביתה, הסתתי את כל הוילונות בדממה. על אף שבחוץ עוד היה הרבה אור, הבית נהיה חשוך והדלקתי את הטלוויזיה.  אני לא יודעת מה עשו סתיו וסהר באותן שעות, אבל אני, ישבתי כמהופנטת מול הטלוויזיה, לא מפסיקה לבכות.  לא יכולתי להפסיק להסתכל ולא יכולתי להפסיק לבכות.  שוב ושוב הראו את אותן התמונות. שוב ושוב, ואני לא משתעממת לרגע על אף שאינפורמציה חדשה לא נוספת.  

הפלשתיני מעזה שהתאבד באותו היום, הרג שלושה עשר עוברי אורח.  גם  בת חן שחק הייתה שם עם שתי חברות.  בנות החמש עשרה הגיעו מגוש תל מונד לחגוג את חופשת פורים בעיר הגדולה.

כך, פיגוע אחר פיגוע, הייתי נצמדת לטלוויזיה כאילו שמשם איוושע.  לא יכולתי להפסיק לצפות. 

התגובות שלי לאלימות בשנות התשעים הבהירו לי שאני מעבירה את הטראומה לבנותיי.  שמונה עשרה שנים אחרי שנפגעתי בהתקפה בלונדון על צוות אל על, ביקשתי לראשונה עזרה מפסיכולוגית.

שם, בחדר ההוא, התחלתי לדבר על הטראומה.  הכאב היה סגור, חתום ומודחק עמוק עמוק. 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • ניב  On 15 במאי 2009 at 19:25

    שום מכונית תופת לא התפוצצה בתל אביב. המחבל חצה את הכביש במעבר חציה ופוצץ עצמו באמצע הכביש.

    אהבתי

  • מ.מ.  On 15 במאי 2009 at 20:43

    לעזור אתה מנסה, נשמה טובה? אז תקשיב. רק תקשיב.

    אהבתי

  • יוסי דר  On 15 במאי 2009 at 21:01

    ניב,
    אם כבר החלטת להבהיר ולספר שזה היה מחבל מתאבד ולא מכונית תופת – היה עליך ללכת עם זה עד הסוף ולספר שהמחבל הלך במעבר החצייה רק על הפסים הלבנים.

    כי הרי זה מה שחשוב להבנת הטראומה.

    אהבתי

  • יולי  On 15 במאי 2009 at 21:07

    וגם, בהתחלה אמרו ברדיו שזו מכונית תופת (לבנהAPLAUSE )
    כי הייתה אחת כזו מפוצצת בפינת הרחובות.
    מאוחר יותר התבהר שמדובר היה במחבל מתאבד.
    ושוב תודה יוסי.

    אהבתי

  • נעמי  On 16 במאי 2009 at 10:24

    של רוב המגיבים כאן.

    אפשר לטעון שהפרופסור מעלי, שלא מסוגל למצוא מילים מקוריות משל עצמו, עושה את מה שהוא טוען נגדו. הוא לא קורא את תוכנו של הפוסט, ומבחינתו הכותבת היא רק מה שהוא מוכן להשליך עליה ועל מעשיה.

    תודה יולי על הפוסט. חבל שהתגובות הן כאלו.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 16 במאי 2009 at 10:58

    זה סבבה. רק שלא כולנו רוצים או מסוגלים להגיב.
    טראומה של פיגוע, טראומה של ניצול מיני, אי אפשר לדעת או לשפוט. כל אחד והסיפור שלו. הטראומה שלך היא שלך, היא לא משליכה על שום דבר אחר. לא על המצב לא על אנשים אחרים. מאחלת לך שתבריאי וזהו.

    אהבתי

  • יולי  On 16 במאי 2009 at 11:06

    אשמח ואף אודה אם תמשיכי לקרוא את מה שאני כותבת

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 16 במאי 2009 at 15:22

    עשי תשובה

    אהבתי

  • נעה  On 16 במאי 2009 at 17:16

    יולי זה נהדר.

    התגובות סביב הן רק מראה של הטראומה היהודית העכשוית.
    סימן שאת נודעת בנקודות הנכונות.

    תמשיכי.
    זו עבודת קודש.

    אהבתי

  • יולי  On 16 במאי 2009 at 17:47

    מקווה שתבואי לבקר שוב
    ושוב

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: