אבן גבירול מול השקם

לא יודעת מה חיפשנו שם אבל הלכנו ברחוב אבן גבירול, מול השקם.  אחותי הגדולה, אמא שלי ואני, קיץ 1978.  הייתי אז בחופשת מחלה מאל על אחרי הפציעה בלונדון.  רופא המשפחה המליץ שאשאר בבית עשרה ימים ואז, אחרי שיוציא לי את התפרים, אחזור לטוס. 

היריות נשמעו מאוד קרובות למדרכה של רחוב אבן גבירול, מול השקם. "הם הגיעו עד לכאן?" נזעקתי בייאוש עמוק לעבר אחותי ואמי.  הן הסתכלו עלי בסוג של תדהמה ושאלו: "יולי, מה קורה לך, זה מישהו משפץ פה מרפסת או משהו…". "מה פתאום, משפץ מרפסת, לא שמעתם את היריות?" הזדעקתי.  "זה בדיוק מה שהיה שם….גם אתן לא מאמינות לי".  הייתי בטוחה שפאהד וחברים נוספים הגיעו לאבן גבירול, מול השקם. 

טראומה לא הייתה מילה שנהגתה בשנות השבעים המאוחרות בישראל. גם על הלם קרב עוד לא דיברו.   אחרי שנופלים מהסוס, אמרו אז הורי, חוזרים כמה שיותר מהר לרכב כדי למזער את הפחד.  ככל שמתמהמהים לחזור לרכב על הסוס, כך גדל הקושי לחזור.  היו צריכים לעבור עוד כמה ימים אחרי שחזרנו הביתה לצהלה שאאמין שמה ששמעתי באבן גבירול מול השקם, היה פטיש אוויר של עבודות אלומיניום, ותאמינו (או לא), זה נשמע די דומה ליריות של תת מקלע פולני. והיו צריכות לעבור עוד המון שנים עד שאתחיל לדבר על הטראומה, שאף אחד לא קרה לה אז בשם ולא חשב שיש על מה לדבר בכלל.  "העיקר שחזרת בחיים". כל השאר כבר יסתדר.

 "עד אמצע שנות התשעים של המאה התשע עשרה גילו החוקרים שאפשר להביא הקלה בסימפטומים ההיסטריים כאשר הזיכרונות הטראומטיים והרגשות העזים הנלווים אליהם, מועלים אל התודעה ומולבשים במילים. כותבת ג'ודית לואיס הרמן בספרה טראומה והחלמה : "החיילים בכל מלחמה, אפילו מי שנחשבו לגיבורים, מתלוננים מרה שאיש אינו רוצה לדעת מהי המלחמה כהווייתה…חקר טראומת המלחמה נעשה לגיטימי רק בהקשר של קריאת תיגר על שליחת בחורים צעירים למלחמה… ההתקדמות בתחום הזה מתרחשת רק כאשר הם נתמכים בידי תנועה פוליטית חזקה דייה להעניק לגיטימיות לברית בין חוקרים למטופלים ולפעול נגד התהליכים החברתיים הרגילים של השתקה והכחשה".  

במשך שנה אחרי ההתקפה בלונדון לא היה לי מחזור חודשי והייתה סכנה שאיבדתי את הפוריות שלי.  באל על חשבו לפטר אותי כי עליתי במשקל (עשרים ק"ג) ונראיתי די שמנה.  הפרעות השינה, הפרפורים בלב והעיניים הנפוחות דרשו בדיקות רפואיות שהביאו לאבחנה של אי תפקוד בלוטת התריס.  התופעה הפוסט-טראומתית טופלה בכדור אחד כל בוקר, במשך כל החיים ו החזירה את הגוף לאיזון  .הנפש, כאמור, המתינה עוד זמן רב.  

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • יוסי דר  On 14 במאי 2009 at 21:19

    תודה !

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 14 במאי 2009 at 21:39

    כל יום מתים אנשים בטרור השורר בכבישים. קסאמים נפלו על שדרות במשך שמונה שנים. פצמרים נפלו כל יום וכל לילה על גוש קטיף. מתאבדים התפוצצו בכל פינה אפשרית בארץ. ברצועת הבטחון היו כל הזמן חילופי יריות. תסלחי אבל אני לא מוצא ב"טרגיה" שלך שום דבר מיוחד. את אולי רק רגישה מדי. בכל אופן, מן התמונות נראה שהיית בחורה די חתיכה ועל זה אני בטוח לא מתלונן. לגבי הספר שאת כותבת. לדעתי יש לך כישרון סיפורי יוצא מן הכלל. רק הבחירה בנושא היא לא משהו. תצליחי.

    אהבתי

  • קוראת  On 14 במאי 2009 at 22:00

    ומן הסתם ממשיכים בכך גם עכשיו. שלא לדבר על מחקרים מפלצתיים שנעשו בחיילים ועל כך היתה לפני כמה שנים סדרת כתבות בשבעה ימים של ידיעות אחרונות.
    ברור מדוע למדינה יש אינטרס לדחוק את הפרעת הדחק, היא בפירוש מאיימת. ואכן (אם להתייחס לזה שכתב "את רגישה מדי"), המון אנשים מסתובבים עם הפרעות של פוסט טראומה. חלקם לא יודעים על כך, הם "סתם מופרעים, עצבניים מדי, לא מסתדרים עם אנשים" ועוד, אחרים נאבקים במערכת על הכרה, וכולם יחד, כלומר כל אחת ואחד לחוד, כולל אלה ש"זכו" בהכרה, סובלים נורא.
    מפתיעות אותי כל פעם מחדש תגובות מהסוג הנ"ל. זה רק מחזק את השליחות שבכתיבתך, שהיא אולי בונוס קטן בתוך הסבל שלך

    אהבתי

  • יולי  On 14 במאי 2009 at 22:52

    תודה ליוסי על התודה. ושאלה ליוסי: אנא, כתוב על מה תודה שלך

    לאיש שחושב שאני רגישה מידי, אני מניחה שאתה רגיש מספיק כדי להבחין שאני רגישה ואולי מדי, והעובדה שהאלימות ממשיכה ליצור אנשים עם טראומות היא בדיוק הסיבה שאני כובת כאן את מה שאני כותבת.

    מה שכותבת הקוראת שכתבה אחריך, עשוי לתרום למחשבה שלך, אם אתה מתעניין להתעמק בנושא ובנוסף אני מבקשת לבפעם הבאה שאתה מגיב אצלי באתר, תשאיר לעצמך את הציונים על איך שנראיתי ומה זה אומר בשבילך.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 14 במאי 2009 at 23:42

    החשיפה הפוטוגרפית שלך בתמונות ענק לא היתה נעשית אם היית מכוערת. אי אפשר להתכחש לתופעה שבלוגריות שמנות למשל מסתירות מהקוראים שלהן את המראה שלהן. לא שזה חשוב לי מדי. אבל הן מתביישות. אם את באמת רוצה להתמודד עם הנפש שלך, תלמדי להתמודד עם ביקורת עניינית בתגובות וגם עם טענתי שלא היית חושפת את התמונות שלך אם היית נראית מכוערת. פה זה רשימות ולכאן מגיעים קוראים עם שכל שמעל הממוצע.

    לזאת שכתבה מתחתיי: לי אין טראומות כי לא שירתי בצבא בגלל בעיות רפואיות. אז אל תכניסי לי בכוח מחלות נפש שאינן. לא היתה לי שום טראומה ולא פוסט אחריה.

    יולי אם תצליחי להוריד את מפלס האלימות כל הכבוד לך, אבל אני מציע שתתמודדי עם המציאות המרה. החיה המזרח תיכונית היא חיה אלימה. אפילו טנקים ומטוסים לא מצליחים לרסן אותה, אז מקבץ של אותיות יצליח?

    אהבתי

  • אדם  On 15 במאי 2009 at 5:31

    אתה עצמך אומר שאנשים פה חשופים לאלימות כל הזמן. זאת בדיוק הסיבה שצריך לחשוב בתבונה וברגישות על מחיר האלימות. זה לא ענין של דעה על רעיונות לא במיוחד מדעיים כמו זה שמישהי "רגישה מדי," למשל. העובדה המדעית המבוססת היטב היא שאנשים נפגעים פגיעות קשות מדברים שהם חלק משיגרת חיינו בארץ הקשה והאהובה שלנו.

    זה נכון במיוחד כשמדובר בהתקפת פתע קטלנית של רימונים ונשק אוטומאטי בבוקר שקט בלונדון, דבר שלשמחתנו הוא לא חלק משגרת חיינו. נדמה לי שהעובדה שאפשר לצאת מכאן לפסק זמן ומנוחה של אמת היא זכות גדולה ומשמרת שפיות לאלו מאתנו שיכולים להרשות זאת לעצמם. תאר לעמך שגם זה נעלם מחייהם של אלו שניסו לרצוח אותם בחו"ל בגלל שהם ישראלים.

    קח בחשבון שלא דאגו להסביר לך את מחיר האלימות בצורה מסדרת מסיבות פוליטיות. אני לא רוצה להכניס לך שום טראומה. אני מאד מאחל לך שאין לך חלק בתופעה הזאת שהמחקרים מראים שהיא כנראה נפוצה מאד בישראל יחסית לעולם (לפחות כפול מארצות הברית, למשל).קח גם בחשבון שאפילו אם אינך מודע לכך שיכול להיות שאתה עצמך משלם מחיר נפשי על המציאות הישראלית שתארת בצורה מדיקת. כנראה שצריך לשקול אפשרות כזאת לגבי כל מי שאי פעם חשב ברצינות שחייו בסכנה של ממש לאורך זמן
    או בצורה פתאומית.

    הגיע גם הזמן שתפנים שכשאשה מבקשת ממך שתפסיק לדבר על ההופעה החיצונית שלה זאת זכותה האלמנטרית וחובתך היא להפסיק. אם אתה לא מפסיק זאת הטרדה מינית, דבר מכוער ומגונה לכל הדעות. אז אם,לשיטתך, אתה אינטליגנטי, תהיה בנאדם, תבקש סליחה ותתחיל לדבר על דברים חשובים יותר

    תחשוב פעם על איך זה לחיות חיים שבהם כל פעם שאתה מנסה לדבר על משהו חשוב לך אנשים מחליפים נושא ומדברים על ההופעה החיצונית שלך. מתעקשים להמשיך גם כשאתה מבקש בנימוס שיפסיקו. גם זה סוג של השתקה ואלימות. כך בחשבון שגם את זה לא הסבירו לך נכון מסיבות פוליטיות. תן לעצמך שבוע לבדוק את הנושא של השתקת נשים בתרבות שלנו ותראה שאני צודק.

    אהבתי

  • יוסי דר  On 15 במאי 2009 at 5:45

    תודה על שעצרת אותי לרגע

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 15 במאי 2009 at 7:39

    רק נשים כותבות כך. נתפסת בקלקלתך. אשריך.
    אני נדהם מחדש כל פעם איך ברשימות נשים כל הזמן מתחזות לגברים בטוקבקים.

    כמו שאמרתי אני מאחל הצלחה ליולי בכתיבת הספר. ואני לא חוזר בי. הסטטיסטיקה מראה שבעיקר נשים נאות מאפשרות לראות תצלומים שלהן בבלוגים. ואני ממשיך לטעון שיולי רגישה מדי. זו זכותה. אני לא מתווכח על כך.

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 15 במאי 2009 at 7:58

    בשבילי זו הזדמנות לנסות להבין קמצוץ.

    אהבתי

  • אני  On 15 במאי 2009 at 8:09

    יולי,אני שנים מתרשמת מסביבי שאנשים שחוו טראומה כלשהי פתאום מתגלה אצלם בעיה בבלוטת התריס.
    הרופאים שדיברתי איתם מסרבים לאשר.
    ידוע לך משהו?

    אהבתי

  • יולי  On 15 במאי 2009 at 8:29

    דפנה יקרה תודה. זה עוזר לי.
    גם ליוסי דר תודה.

    אשר לבלוטת התריס והקשר שלה לטרואמה. אולי ארחיב בהמשך אבל בקצרה, אני מודעת לניסיון – שוב, הפוליטי כי אז יש נכות וזה עולה כסף – לא לקשור בין טראומה לבעיות בבלוטת התריס, אבל ההוכחות נמצאות בספרי הרפואה ושם מצאתי את התשובות שלי כשהרופאים לא סיפקו לי אותן.

    מה אתם אומרים, שארחיב בנושא?

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 15 במאי 2009 at 8:44

    דווקא זה מעניין. דברים שאנחנו לא יודעים תמיד יכולים לעניין. אני אף פעם לא ידעתי על קשר כזה. אבל את מי לתבוע, את אש"פ, את רשויות הבטחון של לונדון? נגיד שהרופאים תומכים בקשר הזה, מה זה יעזור? בכל מקרה, אני מחכה לפוסט בנושא.

    אהבתי

  • יולי  On 15 במאי 2009 at 9:09

    בינתיים רק אוסיף שתביעה על תאונה בעבודה מגישים לחברה שהעסיקה אותך כאשר קרתה התאונה = אל על ואני לא תבעתי
    בנוסף יש תביעה לביטוח לאומי שהגעתי אליהם עם הדיאגנוזה שהתמהמה כאמור להגיע הם אמרו שחוק ההתיישנות עובד ולא מגיע לי פיצויים
    ואת האנגלים דווקא תבעתי ואף קיבלתי קצת פיצוי כספי. את אש"ף לא תבעתי אבל יש כאלה שמנסים גם את זה.
    אני בעיקר טוענת שמדינת ישראל שאחראית על אזרחיה אמורה להכיר באנשים עם פוסט-טראומטה מפעולות איבה כנכים אבל זה יעלה המון כסף אז זה אף פעם לא יקרה.

    אהבתי

  • אדם  On 15 במאי 2009 at 9:20

    אבל לך תוכיח שאתה זכר אם לא מאמינים לך

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 15 במאי 2009 at 9:28

    היו תובעים את המדינה במצב כזה. מה שמוזר לי שאת אומרת שאפשר לתבוע את אל על. לי יש הרגשה לא מבוססת שאל על לא כל כך טפשים ובטח בחוזה עם הדיילות הם מונעים אפשרות לתביעה במקרה של טרור,
    אחרת אנא נבוא.

    איך האנגלים שילמו לך?

    אדם, עזבי אותנו בבקשה. אני מנהל שיחה עם בעלת הבלוג. את רוצה להקים בלוג ולשוחח איתי, עשי זאת והודיעי לי. אולי אבוא גם לשם. איתך אני לא מנהל יותר שום שיחות.

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: