ומה היום אנחנו (לא) יודעים

"השלום עליכם ורחמי האלוהים, השלום לכולנו אם ירצה השם, השלום לכולנו עלי אדמות הן בעֲרָב והן בישראל ובכל מקום ופינה בעולם גדול זה המסובך במאבקי הדמים שלו, הנתון מפעם לפעם לאיום של מלחמות הרסניות, ובסופו של דבר אין מנצח ואין מנוצח" כך נאם אנואר סאדאת בכנסת ישראל בחודש נוב' 1977.

והמשיך: "לאמיתו של דבר המנוצח האמיתי הוא האדם, הנעלה ביצורי האלוהים.  אין אחד שתיאר לעצמו שנשיא המדינה הערבית הגדולה ביותר, הנושאת את המעמסה הגדולה ביותר ואת האחריות הראשונה במעלה בנושא המלחמה והשלום באזור המזרח התיכון, יכול להכריז על נכונותו ללכת לארץ היריב (ישראל), כאשר עודנו במצב מלחמה וכולנו סובלים מתוצאותיהן של ארבע מלחמות אכזריות במשך שלושים שנים…

איש אינו יכול להכחיש שהבעיה הפלשתינית, היא לב לבה של כל הבעיה. ואין היום בעולם כולו מי שיסכים לסיסמאות שהושמעו כאן בישראל, שמתעלמות מקיומו של העם הפלשתיני ואף שואלות, איה הוא העם הזה?  בעיית העם הפלשתיני והזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני, הן נושא שאיש אינו יכול להתעלם ממנו או להתכחש לו היום.  אפילו ארצות הברית בחרה להיות מציאותית ולהכיר בכך שלעם הפלשתיני ישנן זכויות לגיטימיות וכי הבעיה הפלשתינית היא לב לבו של הסכסוך וכל עוד היא תיוותר תלויה ועומדת, ללא פתרון, הסכסוך יחריף ויתעצם ויגיע לממדים חדשים."  ( בספרי הלימוד של ילדי ישראל לא קיים חלק זה מנאומו של סאדאת).

בחודשים הבאים, שנת 1978, התנהל משא ומתן עיקש בין ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצריים אנואר סאדאת בתיווך הנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר בקמפ דיוי, במטרה להגיע להסכם.

תשעה חודשים מאוחר יותר (אוג' 78'), יצא לפועל מבצע "קמפ דיויד" נגד צוות אל על בלונדון ע"י החזית העממית לשחרור פלשתין, בחסות שגרירות עיראק בעיר.  היו שכבר ידעו שהמו"מ בין ישראל למצריים לא כולל את הפלשתינים.  אנחנו, צוות אל על, פאהד מיהי ושותפו – לא ידענו.  חודש אחרי, נחתם הסכם המסגרת (ספט' 79'), אשר הביא במרץ 1979 לחתימת הסכם השלום בבית הלבן.

זה היה לפני 30 שנים.  ומה היום אנחנו יודעים, או לא יודעים?

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • לא תמים  On 12 במאי 2009 at 23:10

    א) ממתי קיים עם פלשתיני? מה האתוס הלאומי שלו? האם יש לו תרבות משלו (פולקלור, ספרות, גיבורים לאומיים?)

    ב) מי הם האנשים שחטפו מטוסים לפני 30 שנה? האם הם היו פלשתינים? מי נתן להם את הרעיון לחטוף מטוסים? מי אימן אותם לזה?

    אהבתי

  • שמערל  On 13 במאי 2009 at 0:08

    העובדה שהעולם בחר להתעלם מעוולות אמיתיות המתרחשות בעולם ע"י ממשלות וארגונים

    מיליונים של אנשים מתו ומתים – ומה שמענין את העולם זה רק ישראל

    כנראה שזה לא רק קשור לצדק ולאמת

    ככלל – האימות הישראלי פלסטיני אינו אפי' פסיק קטן באירועים העולמיים

    הסיבה שמתייחסים אליו – ישראלים שרוקדים לפני הפריץ

    ושנאת ישראל טהורה

    לא נורא – בטוח שלא שינית את דעתך

    אהבתי

  • אדם  On 13 במאי 2009 at 9:43

    אין ספק שיש ביקורת על ישראל שאינה מבוססת על אהבה לצדק ולאמת. יש גם תמיכה בישראל שאינה מבססת על אהבה לצדק ולאמת. בכלל, אהבה לצדק ולאמת אינה מניע גדול בזירה העולמית.

    יחד עם זאת יש מציאות שצריך להתמודד אתה. אם לא נפתור את הבעיה של כחמשה מליון פלסטינים הדבר יעלה לנו בכל אשר לנו. עזוב את הצדק והאמת, בוא נהיה מציאותיים. הפלסטינים הם כאן אתנו והם בעיה שלנו. כדאי לראות את זה לפני שיהיה מאוחר מדי. כל עוד אין לפלסטינים מה להפסיד הם ילחמו בטרוף. ככה אנחנו, בני האדם

    אהבתי

  • אדם  On 13 במאי 2009 at 9:45

    אם תקרא, למשל, את בור המים הראשון: ילדות בבית לחם, ספר יפה ומענין שכתב ג'ברא אבראהים ג'ברא, תתחיל להבין שיש הרבה לדעת על הפלסטינים ושלהם יש הרבה להתגאות בו (http://www.openu.ac.il/Library/whatisnew/38800.html ). הספר יצא לאור בעברית בהוצאת אנדלוס, הוצאה לאור מצוינת שמתמקדת בתרגומים מהספרות וההגות הערבית לשפה העברית, ( http://www.andalus.co.il ). אתה תראה שהתרבות הפלסטינית הכפרית הייתה דומה מאד לתרבות היהודית הכפרית במזרח אירופה. ג'ברא אבראהים ג'ברא הוא חלק מהתרבות הפלסטינית ותרם לה הרבה. בין השאר, תרגם את שיקספיר לערבית. זאת תרבות. אין לדבר סוף.

    השאלה שלך מראה כמה יולי צודקת. ככלל אנחנו, הישראלים היהודים, לא יודעים דבר על הפלסטינים אתם אנו חולקים את הארץ. מחיר הבורות הזאת הוא איום ונורא. כל עוד נמשיך לחיות בהתכחשות ההרסנית למציאות שאין להתכחש לה נהיה כסומא בארובה. חבל עלינו. צריך להתעורר.

    2) אני לא ממש מבין את השאלה שלך על חוטפי המטוסים לפני 30 שנה. אם בכוונתך לאמור שאין עכשיו (ואז לא היה) מאבק פלסטיני לאומי ככזה אתה שוב מתעלם מהמציאות. אני מזמין אותך לקרוא, למשל, את מה שאמר הרמטכ"ל דאז, רא"ל משה דיין ז"ל, על קברו של רועי רוטברג, בקיבוץ נחל עוז, ב-30 לאפריל 1956.

    " מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם."

    עברו 53 שנים והם עדין שם, בעזה המחורבנת והדפוקה ברמות שקשה לתאר אותן. מה היית עושה במקומם? שוב, קח אותם בחשבון או שא בתוצאות הנוראות, אין אופציה שלישית.

    אהבתי

  • לא תמים  On 13 במאי 2009 at 11:13

    תודה על התשובות, אדם, אבל לא ממש ענית לי.

    א) הבאת דוגמה למתרגם פלשתיני של שייקספיר שכתב בשנות השמונים בעיראק. זה יפה אבל עדיין לא הופך את כתביו לתרבות פלשתינית. אשמח לשמוע מהי בדיוק התרבות הייחודית שהפלשתינים גדלים עליה ומאיזו שנה הם התחילו לראות את עצמם כעם.

    אם בעיניך חיים בכפר פלשתיני הם התרבות הפלשתינית אשמח לשמוע במה החיים האלה שונים מחיים בכפר בלבנון או בירדן למשל.

    ב) תנסה לבדוק מי היו חוטפי המטוסים לפני שלושים שנה ואיפה הם התאמנו ומי שלח אותם. אולי תגלה שהטענה שאלה היו כפריים פלשתיניים היא תמימה (או מיתממת) במקצת.

    אהבתי

  • אדם  On 13 במאי 2009 at 12:40

    הכוונה שלי הייתה להפנות את תשומת לבך לעולם פלסטיני שלם המתואר ב"בור המים הראשון;" העולם ממנו צמחו אנשים כמו ג'ברא אבראהים ג'ברא שכל עם היה מתגאה בהם. אני לא מתכוון רק להישג שלו בתרגום שייקספיר (אם כי העובדה שעשה זאת בעירק לא הייתה מחוסר רצון לשבת במולדתו, גרשנו אותו ועוד כ-750,000 מבני עמו.) אני מתכוון למרקם של אנשים פשוטים עם מורים, מנהיגים, משוררים, אופים וסנדלרים. תרבות של עולם שלישי על סף העולם החדש שהייתה פה. אי אפשר להגדיר את זה בכמה שורות. תקרא את הספר ויישבר לך הלב עליהם אם יש לך לב.

    שירה, ספרות, מסורת קולינארית, הבנה עמוקה של חקלאות בעל פה בארץ, ארכיטקטורה מטמטמת ביפיה, הכנסת אורחים, דרך ארץ, פתגמים, חוקים, מספר מסורות דתיות, ריקודים, מוסיקה ועוד. מה בעצם לא היה להם? אופרה? חסר לך?

    נכון שאתה יכול להגדיר את המלים "תרבות" וייחודית" בצורה כ"כ צרה שיצא שהפלסטינים הם ערבים כמו כל הערבים ואולי אפילו לכל הערבים אין תרבות. אתה אולי תנצח בוויכוח בעיני עצמך אבל תפספס את המציאות שהם כאן אתנו, רואים עצמם כפלסטינים ומרכיב חשוב באתוס שמאחד אותם היום הוא של געגועים לפלסטין. מה תעשה להם? תגיד להם שהם טועים לחשוב שהעניין כאש בוערת בעצמותיהם?

    ההתעוררות של הלאומיות במזרח התיכון והמודעות העצמית של הפלסטיני הכפרי הם לא הנקודה. כמובן שהיה פה תהליך, דומה מעט לתהליך של התעוררות יהודי הגולה לציונות, שלא התחיל מהמקום בו הוא נמצא היום. איפה הייתה הציונות לפני השואה?

    זה לא גורם לפלסטינים להפסיק להתקיים. אם תקרא את "ירושלמית" מאת סירין אל-חוסייני שהיד (גם אנדלוס) תראה שהיו אז אנשים פלסטינים שהביטו בפליטים הארמנים ולבם התמלא עצב ופחד מסכנת החורבן שנביא עליהם. המשפחה שלה לא בדיוק חסידי אומות העולם אבל מצד שני גם אנחנו לא האכלנו אותם דבש. המזל שלנו היה שלקח זמן עד שזה חלחל להמונים.

    הדבר דומה מעט לסחר העבדים באפריקה, אתה רוצה להגיד שזה היה בסדר כי האפריקאים לא חשבו על עצמם כעמים ומדינות ולא התארגנו בצורה אפקטיבית? שיהיה ברור, אני חושב שרצוננו במדינה היה מובן ומוצדק ושונה לחלוטין מהמניעים של סוחרי העבדים. ההשוואה היא רק שאנחנו גם דופקים אותם וגם אומרים שהגיע להם להידפק כי הם לא בדיוק כמונו.

    אני לא אומר שחוטפי המטוסים היו כפריים פלסטינים. אני גם לא אומר שאני תומך באלימות. רצח הוא רצח ואין לו הצדקה. אני אומר שהם נתנו ביטוי לבעיה של ממש שאם לא נפתור אותה יבוא קיצנו. הבעיה לא תעלם בעזרת פלפול שאומר שהייתה כאן התערבות צינית של פוליטיקאים. גם הצהרת בלפור היתה סוג של עזרה מבחוץ. אי אפשר כבר להגיד שפלסטינים יוק. אז נגיד שהם חלמו בשקט עד שבאנו. זה לא המצב היום וזאת הבעיה שלנו.

    אהבתי

  • לא תמים  On 13 במאי 2009 at 12:58

    הדידקטיקה שלך טרחנית ומיותרת. הפוסט הזה ניסה בתמימות או בהיתממות להטיף מוסר לישראלים שאינם מכירים בעם הפלשתיני ואני שאלתי מתי העם הזה נוצר וממתי הוא ראה את עצמו כעם. כל השאר אינו שייך לכאן ואף אחד לא טוען שאין פלשתינים.

    אהבתי

  • אדם  On 13 במאי 2009 at 14:00

    אוקי. אני שמח לשמוע שאתה אומר שיש פלסטינים.

    העם הזה קיים כעם בצורתו הנוכחית לפחות מ-1948, כשכ-750,000 פלסטינים גורשו מכאן. לפני זה היה קיים בצורות אחרות, כמו אוכלוסיות אחרות מהסוג הזה בכל העולם השלישי. מתי לדעתך ניבנו כפרים כמו בירעם ואיקרית? ממתי יש ערבים ביפו? ממתי יש ערבים בירושליים? מי שתל כאן את התפוזים הראשונים? מי המציא את שמן הזית בחיפה לפני אלפי שנים?

    הם גרו כאן. נולדו ומתו כאן. בנו בתים וכתבו שירים. אולי ראו עצמם כבני כפר מסוים או שבט מסוים ולא עם כמו שאתה מגדיר אותו. זאת לא הנקודה. הנקודה שהם היו בני ובנות המקום במלוא מובן המילה. בטח יותר מבן גוריון עם כל הכבוד לו ויש לי כבוד.

    אתה מגדיר את הבעיה בצורה שנוחה לך ומפספס את המציאות. זאת הנקודה של הפוסט ואתה מוכיח אותה בגדול. אז אתה תשאל אותם ממתי הם עם כאילו ייעלמו בגלל התשובה והם ישאלו אותך מאיפה באת הנה ומתי ויחשבו שאולי אתה תעלם וכולנו נאבד מרוב אנשים שלא רואים את האחר.

    אהבתי

  • לא תמים  On 13 במאי 2009 at 14:21

    הפוסט הזה הוא חלק מסדרת פוסטים הבנויה במתכונת מתוכננת ומטרתה להציג את המציאות בצורה מסוימת שנוחה לבעלת הבלוג ואינה מדייקת לאמת.

    מי שטוען שבשנת 1977 היה עם פלשתיני ולא מסביר עוד כמה דברים שהשאלות שלי רמזו עליהן מנסה ליצור מציאות התואמת את השקפתו ואינו מתאר את המציאות כפי שהיתה.

    על שאר הדברים אפשר לדון, אבל לא היום ולא כאן והסליחה איתך.

    אהבתי

  • אדם  On 13 במאי 2009 at 14:33

    אז לכשתתפנה בוא ותדבר ברורות במקום לרמוז בשאלות ותלמד אותנו על המציאות כפי שאתה רואה אותה.

    אהבתי

  • לא תמים  On 13 במאי 2009 at 17:26

    נוצר בעשרות השנים האחרונות כריאקציה למדינת ישראל ובפרט לכיבוש של 1967. אם מדינת ישראל לא היתה קיימת, סביר להניח שגם לא היה קיים עם פלשתיני (אלא עם ירדני או סורי או מצרי, תלוי בשלטון שהיה פה). עד היום חסרים ל"עם" הזה מאפיינים רבים שאמורים להיות לעם.

    לכן השאלה אם הפלשתינים הם עם או לא היא שאלה פוליטית ולא שאלה אובייקטיבית. ובפרט זה היה כך ב-1977, כשהיו הרבה פחות פלשתינים מהיום והיתה עדיין אפשרות שיצטרפו חזרה לירדן.

    אהבתי

  • אדם  On 13 במאי 2009 at 18:51

    אין ספק שהגרוש מכאן ב-1948 והכיבוש שהחל ב-1967 תרמו לגיבושו של עם פלסטיני שמזוהה עם המולדת שלו, הערים והכפרים בהם חיו אבות אבותיו ואמהותיהם, ועם גורלו האכזרי. גם אנחנו, היהודים, רואים ומבינים את העולם אחרת בגלל היטלר והשואה. ככה זה, ההיסטוריה משפיעה עלינו ומעצבת את התודעה שלנו.

    אין מה לבזבז זמן על ספקולציה מה היה אם ההסטוריה היתה אחרת. איך היינו אומרים שהיינו ילדים? אם לסבתא היו גלגלים היא הייתה אוטובוס. העובדה היא שבאנו, בנינו מולדת וגרשנו מאות אלפים. היו לזה תוצאות לא ממש בלתי צפויות וזה רק נהיה גרוע יותר עם חלוף הזמן.

    היום יש לנו עסק אתם. הנקודה היא לא אם הם עם באיזה מובן טכני שאתה מנסח או לא. הם רואים עצמם כעם ומתנהגים כעם ובזה נגמר הענין. את הנעשה אין להשיב. לך תגיד להם שהם טועים לחשוב שיש להם אג'נדה לאומית לוהטת.

    הנקודה היא שהם בני המקום ובנותיו. אין מה לעשות נגד זה. הם מפה והם רואים את עצמם כך. אז נראה לי שזה בזבוז זמן לנסות ולהסביר שהם לא קיימים במובן הרציני של המילה. הם כאן ויש לנו עסק אתם כמות שהם.

    אהבתי

  • לא תמים  On 13 במאי 2009 at 20:21

    אני מציע שתקרא שוב את הפוסט הזה ואת שאר הפוסטים בסדרה. מדובר כאן על שנות השבעים ולא על ימינו. זה שאתה רוצה לדבר על היום זה יפה מאוד אבל לא שייך לכאן.

    אהבתי

  • אדם  On 13 במאי 2009 at 21:11

    אז מה אתה אומר? שצדקנו ב-1977 כששיחקנו בבת יענה ואמרנו שאין פלסתינאים? שסאדת סתם בלבל את המוח ב-1977 כשאמר שהבעיה קימת ושעד שלא יכירו בה היא תלך ותחריף? שסאדת טעה לחשוב שהיתה בעיה בזמן ההוא?

    או אולי את אומר שהחזית העממית לשיחרור פלסטין, שנוסדה ב-1967 ובצעה התקפות רבות בין 1967 ן-1977 (וכן אף ההתקפה בלונדון שהפוסט מדבר עליה ב-21 באוגוסט 1978) לא נתנה ביטוי לגרעין רציני ובעיתי של זהות לאומית ומאבק פלסטיני לאומי שאסור היה להתעלם כמו שהתעלמנו?

    הנקודה של הפוסט היא בדיוק שב-1977 כולם העמידו פנים שאין בעיה רצינית אבל זה לא הלך כל כך טוב, הפלסתינים התעקשו שהם קימים. אתה יודע למה? כי הם היו קימים אז וגם לפני 1948. והפוסט שואל בתבונה ממה אנחנו מתעלמים היום כמו שקברנו אז את הראש בחול.

    אהבתי

  • דאג  On 13 במאי 2009 at 21:57

    עזוב אותנו באימא'שך

    אהבתי

  • אדם  On 13 במאי 2009 at 22:06

    אני לא אדם קלר אבל תודה על המחמאה ולילה טוב לכולם.

    אהבתי

  • יולי  On 14 במאי 2009 at 14:44

    "…אמרתי בלבי, קודם שאתחיל, כי לפני סיפור מופרז כמעט בגבריותו, הגדה של תחרות מינית, שאיפה, כוח שלטון, חלוקת הטבות, בגידה, מוות, נקם. אבל דומה כי הנשים נטלו את הרסן לידיהן מפאתי הסיפור נכנסו לדרוש את הכללת הטרגדיות, ההיסטוריות והקומדיות שלהן, ואני נאלצתי אפוא לרפד את הרצאת-הדברים שלי בכל מיני סיבוכים נפתלים, לראות איך אור העלילה ה"זכרית" שלי משתבר כביכול במנסרות של הצד ההפוך וה"נקבי" שלה. עולה על דעתי שהנשים ידעו בדיוק את אשר לפניהן – שהסיפורים שלהן מסבירים, ואפילו כוללים, את סיפורי הגברים. הדחקה היא מלבוש שאין בו תפר." סלמאן רושדי, בושה, 1983 http://bookme.co.il/Books/Item_Details.aspx?ref=simania&Barcode=3-11318

    ותודה מעומק הלב לאדם על העמקת השיח.

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: