הפסיכולוג הראשון שלי, אילן כפיר

עיתונאים מכל העולם פקדו את בית המלון אירופה, באותן שתי יממות של קיץ 78'.  הצטלמנו, התראיינו וסיפרנו שוב ושוב את שאירע בצהריי יום א'.
 
אילן כפיר ביקש שאצייר לו את ה"זירה".  הוא היה אז "כתבנו בלונדון" מטעם "ידיעות אחרונות".  העיתון של המדינה.  על הנייר, בעזרת חיצים, ביקש שאראה לו מי עמד היכן, מאין בא ולאן הלך, מה היה רצף האירועים ואיך הכול הסתיים.  לא היה לי עבר קרבי.  בשנות השבעים והשמונים לא נתנו לחיילות להצטרף למקצועות קרביים בצבא.  בטח הייתי הולכת לקרבי אם רק היה אפשר.  היום נראה שקצינה בחיל האוויר הטוב בעולם, ענה על הציפיות.  נערה צעירה שהשתחררה חצי שנה מוקדם יותר מחיל האוויר בדרגת סגן, נהיית דיילת אוויר.  אבל אפילו לדיילת שהייתה לפני רגע  קצינת ח"ן, חינוך ות"ש  בבסיס מטוסי התובלה שנחתו באנטבה והצילו את חטופינו שנתיים מוקדם יותר, לא הסתייע עד אותו היום לשרטט "זירה". 

ובזירה הזו, בציור שלי, ברחובDUKE  הלונדוני, היו בצד אחד דיילים ודיילות יפים ויפות, ובצד השני פאהד אחד והרבה נשק ואמצעי לחימה.
 
הכתבה ב'ידיעות אחרונות' אכן נראתה מעמיקה יותר, ולימים, אף קיבלתי מכתב תודה מפורט ואישי מאילן כפיר. 
 
אילן  היה הפסיכולוג הראשון שלי.  שם בלונדון, הוא הקשיב, הוא נענע בראש והוא התעניין בכמה שיותר פרטים.  וכך, לא רוצה להפסיק, סיפרתי לכל עיתונאי ועיתונאית שפנו, מבקשת להישמע שוב ושוב, מה היה ומה קרה ומה אמרתי ומה ראיתי ומה היה ומה קרה ומה ראיתי ומה שמעתי ומה אמרו לי ומה לא אמרו לי ומה היה ומה יהיה.

באותם ימים, ועוד שנים רבות אחר כך, לא ידעתי להבחין בין התעניינות בי, לבין התעניינות במה שיש לי בתמורה לתת .

 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • קוראת  On 11 במאי 2009 at 23:38

    בכאב ובעניין

    אהבתי

  • יולי  On 12 במאי 2009 at 7:55

    שאת קוראת
    מהכאב הזה, המודע היום, יבוא בהמשך השחרור

    אהבתי

  • לילך  On 12 במאי 2009 at 8:26

    מעניין מאוד

    אהבתי

  • יולי  On 12 במאי 2009 at 9:39

    אז אולי באמת דבר לא קורה בטעות

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 12 במאי 2009 at 10:28

    אז הגעת לרוחניקיות ….

    אהבתי

  • יולי  On 12 במאי 2009 at 10:45

    בכל מקרה, התעמקות בכאבים שלי
    במשך הרבה מאוד שנים
    הביאה לשחרור

    זה כן

    אהבתי

  • טלי  On 12 במאי 2009 at 13:33

    ונדמה לי שזו הבחנה שקשה לעשות, בעיקר בסיטואציה כזאת.

    אהבתי

  • יולי  On 12 במאי 2009 at 14:28

    זה נכון שזו הבחנה שקשה לעשות בסיטואציה כזו
    אבל כמה עוד הרבה שנים (שלא לומר כמה עוד אנשים) לוקח לאחת (לי) ללמוד ולדעת להבחין

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 12 במאי 2009 at 16:05

    ותוהה האם אפשר למוא בכלל פנאי נפשי, ומתי, ואיך, וכמה זמן אחרי – לחשוב על משהו אחר, אחרי שעוברים חויה כזו.

    אהבתי

  • יולי  On 12 במאי 2009 at 16:20

    עוד אכתוב על זה
    ובינתיים רק אומר
    שהדחקה זו כנראה חלק חיוני של הנפש
    לא חזרתי לסיפור הזה בערך 20 שנים

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: