חקירת שתי וערב

לובי בית המלון אירופה בלונדון היה מלא באנשים שלא התארחו במלון באותו יום ראשון.  חוקר הסקוטלנד יארד היה נחמד וענייני. "אחרי היריות, מה ראית מחלון הלובי?", הוא שאל. "ראיתי אותו מועלה לאמבולנס", אמרתי.

עובדי בית המלון הגישו לנו כיבוד קל ושתייה, אבל אצלי, היה הכול נעול וחתום.  עוד ימים רבים אחר כך, לא יכולתי ממש לאכול.  הציעו שנישן שניים, שניים בחדרים כדי לא להיות לבד.  אמרו שהקווים לישראל חסומים ורק בסיום החקירה ייתנו לדבר עם הבית.  סיפרו שהדיילת ג'ודי ארנון, שעמדה לידי לפני היריות, בין החיים למוות ומיכל אונגר במצב בינוני.  הרסיס שלי נחשב "פציעה קלה".  על עירית גדרון כבר כולנו ידענו.  היא נהרגה במקום.

בשיחת הטלפון, סיפרתי להורים שאני בסדר.  קצת כואב בזרוע אבל לא נורא, מחר אהיה בבית.  כדורי ההרגעה שקיבלנו לא עזרו למחוק את המראות שחזרו ובאו ללא שליטה. הפחד היה משתק.  הידיעה שלמחרת חוזרים הביתה הייתה הדבר היחיד שהרגיע.

למחרת בארוחת הבוקר במלון, דרשו הסקוטלנד שנישאר לחקירה נוספת.  תסכול נורא. למי איכפת מהחקירות של הבריטים?  הטיסה של אל על לתל אביב באותו יום שני, אוגוסט 1978, לא תמתין ל- CROSS-EXAMINATION.  מה הבעיה שלהם? הרי פלשתיני אחד נהרג ועוד אחד נתפס. בשביל מה להשאיר אותנו עוד לילה בלונדון? 

המתלה הלבן על זרועי החבושה משך תשומת לב ברחוב אוקספורד ההומה.  חשתי רדופה. טיילנו להעביר את הזמן, ואני הסתכלתי לצדדים מחפשת מהיכן יגיח ההמשך.  אמנם היינו ללא מדי אל על שהיו מטרה מדוייקת יום קודם, אבל התחבושת הזו או שמא הסיוט, לא עזבו אותי.

רק כאשר שאל אותי החוקר בחקירה הנגדית, שוב, האם ההוא שחשדתי בו כאשר ירדתי מהאוטובוס הוא זה שראיתי מועלה לאמבולנס, עניתי: "לא!  האמת שהוא לא נראה כמו ההוא שירה עלינו".  יממה, והזיכרון השתנה. התבהר.  התברר שהשני, שלא ראיתי, נהרג מרימון היד שהחזיק בידו, יחד עם עירית.
את ההוא שראיתי, תפסו ועצרו. הוא אמר שהוא ממזרח ירושלים, שהוריו נרצחו על ידי ישראלים ושקוראים לו פאהד מיהי.

 

 

פאהד מיהי

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: