סליחה, הדרך שלי. מסע לחקר האלימות

בעשר שנים האחרונות עסקתי בקולנוע דוקומנטרי באופן אינטנסיבי ביותר. "כלוב זהב" (1999) הוא סיפורו של עמאד סבע הפלשתיני שהוגלה ע"י ישראל להולנד. אחריו יצא 'המחבל שלי' (2002) שהיה ראשון בטרילוגיה.  השני, 'ציון, אדמתי', יצא ב – 2004 ו'האח שלי' ב – 2007. 

מנקודת מבט חדשה, סיכם 'ישראל שלי' (2008) את העשור בו תיעדתי את ניסיונותיי לשחרר מהכלא מחבל שירה עלי בלונדון כשהייתי דיילת באל על (1978), את התמודדותי עם המיתוסים שעליהם התחנכתי ואת הרצון שלי להתפייס עם אחי החוזר בתשובה.
 
לפני עשר שנים יצאתי למסע חיפוש מבלי לדעת מה אני מחפשת ולמה.
 
היום אני יודעת שחיפשתי אהבה.  מתוך בדידות אינסופית חשבתי שאהבה היא מזור לכל.  אבל מה זו אהבה, איש לא ידע לומר לי. עד שהגעתי לספרו של סטפן לוין ועיניי החלו להיפתח: "אהבה פירושה התמזגות ואיחוד. אהבה היא היכולת להשתתף במהות, שמאחדת את האנושות ואת החיים.  למען האמת, ה"אחר" אינו קיים כלל. יש רק קיום שנחווה מנקודות מבט שונות.  כשמצליחים להיות מודעים באופן מלא, אפשר לראות שלא קיים "מישהו אחר". יש רק שתי תפיסות של הקיום האחד. ישנה השליחות "שלי" ו"שלך".  ותפקידנו להתאחד בתוך האמת ולעזור איש לרעהו להכיר בכך, שאין "אחר", אלא רק "אחד", שהכול בו."  סטפן לוין, 'מי מת', הוצאת פראג עמ' 183.
 
בכתיבה הזו, אני מבקשת לחזור לעשר השנים הללו ולכתוב כאן מה היה. מה קרה ולא קרה, מה כאב, מה ריגש, מה שימח ומה היה מאוד עצוב.  במקום הזה, מול מסך, נייר ומקלדת, ללא צורך במצלמה, הקלטה, מימון ושיווק, אני מקווה למצוא קוראים שירצו לשמוע את הסיפור הזה. 
 
אכתוב, ואהיה מלאת הכרת תודה לשמוע ממך הקורא ו/או הקוראת מה עובד או לא בשבילך.
 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • תמי  On 3 במאי 2009 at 22:49

    כבר סקרנית לראות מה עוד תעשי כאן במרחב הזה שלך.

    אהבתי

  • רוני  On 3 במאי 2009 at 23:06

    נראה כאילו המסע שלך הוא דווקא אל אי האלימות. מעניין וגם נוגע.

    אהבתי

  • יולי  On 4 במאי 2009 at 7:06

    לתמי ולרוני, תודה על קבלת הפנים, הברכות והעידוד

    אהבתי

  • יונתן  On 4 במאי 2009 at 12:08

    יהיה מעניין לגלות מי הכותבת שמאחורי הבמאית.

    אהבתי

  • אורה  On 4 במאי 2009 at 14:34

    ברוכה הבאה: בטוחה שיהיה לנו מענין

    אהבתי

  • יולי  On 4 במאי 2009 at 15:17

    תודה יונתן ותודה אורה על העיניין
    זה מעודד אותי

    (את האתר שלך, אורה, לא הצלחתי לפתוח. כאילו שיש תקלה)
    ?

    אהבתי

  • אורה  On 4 במאי 2009 at 16:00

    העתקתי מחדש את שם האתר- מקווה שעכשיו ייפתח. תודה על שהסבת את תשומת ליבי

    אהבתי

  • אביגיל  On 5 במאי 2009 at 11:00

    טוב לראות אותך. בטוחה שהדרך תהיה מענינת ואשמח כמו תמיד לפגוש אותך עליה. סאדו סאדו סאדו

    אהבתי

  • טלילה  On 5 במאי 2009 at 21:26

    את נשמעת אדם מרתק, מישהי שיש הרבה מה ללמוד ממנה, ואשמח לקרוא ולהתוודע עוד.

    רק הערה קנטרנית-משהו (אבל ממקום טוב!) שם האתר מרמז לזה שהרשימות שייכתבו כאן יובילו בסופו של דבר לספר? האם אני צודקת? אם כן, משהו בזה נראה לי קצת בעייתי (אלא אם כן ככה זה עובד בשבילך, בשבילי בד"כ זה קצת מחסל את התנופה). קצת בעייתי לקבוע יעד כזה מראש, לא? לא עדיף לכתוב בלי להיות מכוון מטרה, ומה שבא ברוך הבא?

    אהבתי

  • יולי  On 5 במאי 2009 at 22:08

    ראשית תודה לאביגיל היקרה

    והמון תודה לטלי על הבעת ההערכה. המון תודה. זה לא מובן מאליו כלל.

    אשר להערתך על הבחירה שלי לקרוא לאתר "כאן ייכתב הספר", את צודקת, יש אמביציה. הרעיון לכתוב את ה-ספר כאן, במרחב הזה, הוא הוא שנותן לי את התנופה. יש לי את הצורך להרגיש שיש שם מישהו, מי-שהיא או מי-שהן (שלא לדבר על רבים) שקוראים, אפילו אם רק לפעמים, מה שנותן לי להרגיש שאני לא כותבת לריק, תרתי משמע. ואם חלילה, טלילה, לא יצא בסוף ה- ספר, אז מה יקרה? כנראה כלום. לא חסרתי לעולם לפני כן ואיש לא ירגיש בחסרוני גם אז. אחכה לשמוע תגובותייך בהמשך… מהאתר שלך נראה לי שאת מנוסה בכתיבה הרבה יותר ממני…

    אהבתי

  • אורי  On 6 במאי 2009 at 8:59

    מבטיח להמשיך לעקוב.

    אהבתי

  • טלילה  On 6 במאי 2009 at 15:05

    תודה על התגובה הכנה. אנחנו באמת שונות בקטע הזה, אותי קביעות כאלה מלחיצות, ולך זה כנראה נותן מנוף, בלי שתתאכזבי יותר מדי אם כן ייצא לא ייצא. הנה כבר משהו ראשון שאני יכולה ללמוד ממך…

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: