הסרט, שגרם לשם שלי ללכת כמה צעדים לפניי, הגיע ללבבות מליוני א/נשים ברחבי העולם; נראה שרבים מאיתנו חסרים חמלה, אהבה ואמונה שפיוס וסליחה הם אופציה של ממש.

הדרך היחידה שאני מסבירה לעצמי את הצלחת המחבל שלי היא ש: לא מעט א/נשים בארץ ובעולם, מחפשים שקט ושלום דרך הבנה וקבלה של "האחר", ואינם תקועים בהנחה כי מלחמות ונקמות בהכרח נכפות עלינו.

המחבל שלי וההקרנות שלו, אותן אני מלווה מאז צאתו לפני תשע וחצי שנים, חשף בפניי את העובדה שאינני יכולה להתכחש לה יותר; הישראלים, שרובם חשים קורבנות, אינם שוחרי שלום, ועל כן העתיד כמו העבר, ימשיך להיות רצוף אלימות ומלחמות ו"על חרבנו נחייה כי" – לכאורה – "אין דרך אחרת".

כן, עצוב.

yair: ‫לא יודע, קצת מסוכן לי..   ‫אבל נראה…   ‫כמו שדיברנו אז – זה עניין של מיומנת וכלים…

yulie: ‫מה "מסוכן לך"?

yair: ‫שאם אני מכוון את עצמי למקומות הפואטי וכו', מאוד בקלות אני עלול ליפול לבור של עצמי – להתרכז בכתיבה היפה ולא במקום שממנו היא אמורה להגיע.  אפשר לשלוח לך קטע שכתבתי בזמן שעוד הייתי בקורס טיס?

yulie: ‫שלח

yair: ‫רגע, אני כתבתי, אבל אני לא בטוח אם -אני- כתבתי

yulie: ‫אני קוראת:

מחול אל חול

יצאתי למסע של שקט בן ארבע שעות. אבק וחול משעולים ותלמים שעלו מעל שדות ופרדסים פיזרו בחלל האוויר המחניק ניחוח של חופש. שקט. העולם מחכה, אי-שם בין בניינים וספרות וכבישים וחיוכים. מעבר לאלה מצאתי משהו מן האמת, חופש. המרחבים שלאחדים הם חלקת לחמם, לאחרים זכר ישן נושן והמשך שושלת ולרבים מקור עבודת כפם, פרך, לי הם הצבע, הגון, החופש לבחור בכל דרך ולסמוך עליה שתיקח. רק רעש הנשימות, קול הנשיפה והשאיפה החוזרת ונשנית נשמע בתוככי ראשי. צליל אחיזת האופן בקרקע מלווה לאורך הדרך, חורק את העפר ומחריש לרגע בעברו על פני חול רך וחם, מטביע בו את חותמו הזמני, משאיר זכר חולף למסע. הכידון כמו מוביל מעצמו, הידיים מצייתות לעיניים התרות אחר רצון הנפש וזוג האופניים שתחתיי מוליכים בדרך לא דרך למחוז חפצי, מערבה, באופן שבו ירצו. חוצה בזהירות מסילת רכבת, עובר דרך מנהרה חוצה תחת כביש ראשי. מצידו האחד נשמע רעש המכוניות רם ונישא באוויר לח המגיע ממי רהב מלוחים מביאי בשורה. מן הצד השני נראית תמונת המכוניות החולפות כגזורה מתוך סרט אילם, שטות, מחליקות בשלמות על האספלט, נעות אחת אחת בתזמון מושלם, עוקפות זו את זו בהרמוניה מדויקת ומתוכננת היטב.

פני אל השדות ואל הדיונות, לגבי תרמיל, מגבת, מים ומשאבה, וטלפון שמזכיר להתעלם מן העולם שבחוץ. תחושת חיות.

הצמחים והגידולים שבדרך- מרביתם זרים לי, מביטים בי בקבלה מוחלטת ואני בהם בתהייה. לא הכרתים, לא את שמם, לא את מהותם, לא את ריחם ולא את פרים, ואלה קיבלוני וברכוני מכל עבר, פרושים לפני ומזמינים, מתגלים מעבר לסבוב הבא, בלא דרישה להישאר, להשתקע, מבלי היכר, אלא מפני שבאתי אצלם לחפש משהו ואלה ששו להעניק. בשקט מופתי ובתנועה המדויקת, מתכופפים לצדדים מאפשרים לרוח לעצב את צורתם והווייתם ולשאת את זרעם למחוזות חדשים. ואני מתבונן בהם, חולף על פניהם בזה אחר זה וחש עצמי קרוב אליהם, הבנה ללא מילים נדירה כל כך בין בני האדם.

בחול הדיונות הרך- מטפס, מחכה למראה הים האינסופי העתיד להיפרש לרגלי, מונח לפני, מטעה במראהו השטוח, מתעתע, מסתיר מן העין זרמים עזים השמורים לאלה שירדו למצולות לחפשם, לחוות את התהפוכות השבויות בתוכם, במעמקי הנפש. שם, בפסגה, נהנה לרגע, שואף את שבריר השנייה הפסטורלי המדומה ואז, בין רגע, כמו מצווה הייתי- נושא על גבי את זוג אופניי ויורד בדרך המפותלת המשתרכת אל הוואדי המוביל לחוף. שם מצאתי אנשים- חיים, עירומים, חשופים לים ואיש לרעהו, נתונים לחסדי העולם. רבבות צדפים נדחקו תחת כפות רגלי היחפות. צמיגי האופניים המחורצים ריבועים ריבועים לצידי כעת, מפלסים דרכם בין האבנים הקטנות הקוראות להישאר. אדם מצאני שם, רצועת החוף הארוכה אותה פסעתי, בתחילה יחף ובהמשך מוגן בזוג סנדליי, זימנה אותו אלי וזה מבקש לדעת מי אני ומה סיפורי, כמו רוצה לחזור לסיפור חייו, מביט בערגה בחיים צעירים שעוד לא ישובו. האיש, נחמד היה, מפציר בי- "שמור על עצמך, הקפד על פעילות גופנית ואכילה נכונה, עשה כרצונך אך הקשב להוריך – אלה ידעו מה טובה תהא הדרך שמפיהם נגלית".

ממשיך בדרכי, פוסע, עובר על פני עתיקות שהתדרדרו מן המצוק הנישא ממעל לפני שנים רבות ושרדו את תעצומות הזמן, הרוח והמים. ככל שאני פוסע, ככל שאני מתקדם, המולה מתעצמת. מטפס בדרך המדרגות המובילה לשביל עפר, מבקש להתרחק מן ההמון, עולה לנקודה בה ישבתי עימה אז פעמים מספר. דומיה. לוקח מספר צעדים לאחור ליהנות מרגעים אחרונים של מרחב דומם, מאפשר לשפת המצוק להסתיר את המולת האדם ולחסום את רעש המטקות העולה מן החוף.

נוטל שוב את אופניי, אוחז בכידון, יוצא לדרך. והנה לפתע באחת- כביש, שכונה, בתים, מכוניות וצפירות, מחול אל חול ביום שכולו קודש. חוצה בשנית את המסילה, בדרך חזרה אל שבוע נוסף, פונה לתוך רחוב "דרך השדות" התחום בקיר שמסתיר את השדות שממזרח. מבחין בטעותי, מתפקח מן האשליה כי רבות הדרכים להימצא בדרך השדות- פונה לאחורי ויוצא אל השדות האמיתיים, חסרי השמות והשלטים והמכוניות החונות בצדדים. עובר ליד מגדל מים מוקף גדר, טועה, הלוך וחזור עד אשר אמצא דרך שתוביל. חוצה ומפלס דרך בתוך סבך פרוע, מחפש תלם להמשיך בו. מקומות קסומים ראיתי בדרכי, פינות של חסד בעולם רדוף שיגעון.

בעיר הסמוכה חגיגות, המולה, גדרות חוסמי כביש וילדים רוקדים במעגלים לצלילי נעימות ארצנו. הוריהם גאים, מביטים ומצלמים את הרגע, שיוכלו להיאחז עוד במשהו מוחשי, תמונה, מראה, רגע שהוקפא לנצח בכתמי דיו, חרוט על גבי דף נייר שיקל לחושים לשמרו.

והנני, שב אל החיים האלה, אל האנשים, אל המציאות המצויה, אל המספרים והשמות, אל בטון הבניינים ואל החיוכים. אל ה"כן" וה"לא" וה"תודה" וה"בבקשה". אל מה שכולנו מחפשים – אל הידוע והמוכר.

—-

yair: ‫כתבתי שם אפר במקום עפר.

yulie: ‫תיקנתי. יש עוד טעות קטנה.  טקסט מ-ד-ה-י-ם

yair: ‫ ‫לא שינית את האפר

yulie: ‫כן שיניתי

yair: ‫יש עוד אחד בהתחלה

yulie: ‫עכשיו ראיתי

yair: ‫ומה עוד תיקנת?

yulie:  ‫על גבי,  ‫במקום: לגבי. שאפרסם אותו בבלוג?

yair: ‫אוקיי.  למרות  הבושריות של זה ?    ‫בושריות או בוסריות?  ‫אני פתאום לא בטוח.

yulie: ‫בוסריות

yair: ‫תודה.

yulie: ‫אבל בעיניי זה לא בוסרי ולא נעליים. זה פשוט נהדר

yair: ‫אבל אני מסוייג לגביו.    ‫מאוד.

yulie: ‫אין לי מושג למה אתה מסוייג מהטקסט הזה. בעיניי הוא דבש

yair: ‫כי אני לא בטוח מאיפה הוא הגיע  ‫ואני לא רוצה לקבל עליו מחמאות.

yulie: ‫אולי אתה לא אוהב להיזכר במקום הפנימי שהיית בו אז  ‫ולמה לא לקבל מחמאות? מה – העתקת את הטקסט ממישהו?   ‫למה

yair: ‫לא!

yulie: ‫‫מה זה, מאיפה זה בא? אתה חושש שזה בא ממקום לא אותנטי? אתה מבלבל כאן את הנושאים לדעתי. כאן אנחנו מדברים על יצירה שלטעמי היא אחד הדברים הנפלאים שנתן לנו הטבע

yair: ‫תלוי מאיפה היא באה.

yulie: ‫מחול אל חול – היא באה. טוב, נכון. שאלת המוטיבציה היא במקומה

yair:‫ יופי! ‫הבנת. זה טוב.  ‫ואני התעקשתי.  ‫שזה גם טוב.

yulie: ‫אז המוטיבציה שלך לפרסם או לא לפרסם טקסט -צריכה להיות אכן ברורה לך לגמרי. יש לך שיעורי בית אם כך: ברר והבהר לעצמך למה לי לפרסם טקסטים שאני כותב

yair: ‫אה, ברור – פשוט מאוד…

yulie: ‫והתעקשות זה דבר חשוב מאוד

yair: ‫לגבי הטקסט הספציפי הזה.  ‫שלחתי לך אותו כדוגמא כדי שיהיה לך ברור יותר.  ‫שזה טקסט יעאני פואטי או משהו בסגון…  ‫אבל שאני לא בטוח שהוא נאמן לי או משהו כזה…  ‫אז את מבינה?

yulie: ‫באותו היום שכתבת אותו – האם הוא היה אז נאמן לך?

yair: ‫אני לא יודע לומר.  ‫אני חושב שבאופן לא מודע או אולי רבע מודע – לא.  ‫אפשר להעלות את הטקסט הזה, הוא גם לא שקרי, הכל קרה באמת ובסופו של דבר לא משנה איך מסובבים את זה – אני כתבתי את זה, מאיפשהו.

yulie: ‫גם הטקסט הזה כאן – השיחה שלנו על מוטיבציות ומה זאת יצירה – יכול להיות יצירה

yair:  ‫נכון.  אבל חשוב לי שיהיה ברור העניין הזה.  ‫אולי ההקדמה תהיה לקוחה מהצ'אט?  ‫כולל הקטע של "הבושריות".

חלום אחד ישן וקטן, שנראה עכשיו (ושוב ושוב) כמו חלום – כי מדינה שבה אין גבולות ולה יש התנחלויות יהודיות בשטחים השייכים לפלסטינים, היא לא רק אפרטהייד, אלא גם ממש ה-מחסום שעומד בדרכנו לחזון ה-שלום במזרח התיכון.

והנה, סרטון אנימציה שהפיצו לאחרונה מתנחלי המאחז הבלתי חוקי- מגרון, בתוספת העובדות.

"בנקודה שבה הכול מתחיל בלי רשע", הם שרים, ואני אומרת, "אחרי הרבה כאב, הגיעה מוּדָעוּת ".

אולי הכאב היה שלי. אולי שלך.  אולי לא רק אתה ואני נפגשנו כאן, אלא גם הכאבים שלנו.

ואז נוצרה המוּדָעוּת.  אחרי חשיפת כאב, הגיעה מוּדָעוּת.

מוּדָעוּת היא ה-דברים ה-פשוטים.

במוּדָעוּת , אנחנו יודעים שכדאי לנו לבחור את ה-מַרְאָה דרכה אנחנו מסתכלים על עצמנו ועל העולם, ולא לשכוח שכל איש וכל אישה הם סובייקט; עולם ומלואו ואם נשתמש בהם כאובייקט, השיקוף שיחזור אלינו, לעולם לא יהיה ה -רְאִי שאנחנו מחפשים.

המודעות גם מאירה – יאיר  -  את מורכבות ה-דברים ה-פשוטים. מאירה. מי ייתן ונמשיך לחייך, כמו אתה בתמונות, ונאיר האחד לשנייה והאחת לשני את הדרך.

היי יולי,

ראשית הסבר קצר. שבוע שעבר עבדתי מחוץ לבית באזור ים המלח ארבעה ימים. נסעתי במוצאי שבת וחזרתי בלילה של יום רביעי. לא היה ברשותי מחשב וגם לא זמן לכתוב. התנצלותי.

לא מזמן אמרתי לך תוך כדי שיחה שלעיתים קרובות אני מוצא שהמנגנונים שלי חזקים ממני, מהירים ממני. מורגן פרימן אומר את זה בסרט שראיתי השבוע, שלפעמים אנו חוצים קווים ומבחינים בכך רק מן העבר השני.

עמוק עמוק בפנים, בתוכי, במקום הזה שאנו לא שומעים אותו ולא רואים אותו ישנו קול, איש מבוגר קטן אולי, שלוחש ישירות אל תוך תת ההכרה שלי. את ודאי לא מבינה על מה אני מדבר, ומה הקשר בין הדברים.

כבר זמן מה שאני אומר לך מדי פעם שיש בי איזו אי נוחות כלפי הכתיבה בבלוג, כאילו שהיא לא לגמרי נאמנה לעצמי ולא מעבירה תמונה מלאה – שלי. חשבתי שאולי זה קשור בכתיבה ובכך שהצורך לכתוב עולה בי בעיקר מתוך החוויות הקשות והקונפליקטים שמציפים אותי. חשבתי שאולי זה קשור לעובדה שחלק מהתהליך שאני עובר דורש ממני בתור התחלה, להאיר רק את המקומות האפלים כדי שאוכל משם להמשיך. ואז ביקרתי אותך בביתך ופגשתי את המשפחה שלך. ישבנו כמה שעות ודיברנו, עליי בעיקר, ועל נושאים שברומו של אדם. אחרי שעזבתי את הבית המקסים שלכם, המשכתי לחשוב עוד שעות ארוכות על מה שהיה, על התחושות שעלו בי ועל הקשר ביניהן לתחושות שהיו בי גם קודם. זה החזיר אותי להצעה שלך שנפגש אחת לשבוע ולרצון שלך לעזור לי. זה החזיר אותי להתכתבות בסמס שבה כתבתי לך שאני לא סומך על עצמי. זה החזיר אותי למקומות שבהם פעלתי בעבר מתוך חוסר חיבור לעצמי. שאלתי את עצמי למה בעצם? מאיפה זה מגיע?
אני מרשה לעצמי להשתמש בדימוי שאת נתת לי, ולשאול האם יכול להיות שהזיקית (אני) ממהרת לנחש את צבעו וטיבו של ענף, ולהתאים צבעיה אליו, בטרם טיפסה אליו?

יולי יקרה, כשפניתי אלייך הגשתי לך את יאיר, מתוך כאב, מתוך קושי. פניתי אלייך כי זיהיתי בך הרבה דברים אמיתיים. הסיפור שלי פגש אותך במקומות האלה ונגע בך, כפי שאני מגלה לאחרונה - בעמקי נשמתך. מכאן, מהרגע שבו הבנתי שהסיפור שלי נגע, שהסיפור שלי עניין, התחיל לדבר הקול הקטן הזה, הזיקית שלי, הילד המחונן שלי. משהו בי זיהה את ה"עניין" שמעורר הסיפור הזה, אצלך בעיקר וגם אצל הקוראים שלך. מכאן הייתי מחוייב, לא כי מישהו חייב אותי, לא כי זה מה שצופה ממני, אלא כי ככה זה עובד אצלי. הייתי מחוייב לסיפור הזה, הייתי מחוייב ללבטים ולדילמות ולכאב. הייתי מחויב למה שהמנגונונים המתוחכמים מאוד שלי זיהו כרלוונטי. אין מקום ליאיר, באמת, למי שהוא על כל צדדיו – יש מקום רק לסיפור שמלכתחילה נגע באנשים. השאר כמו לא מעניין. יצרתי לעצמי זירה דמיונית, עם כללי משחק דמיוניים, והשלכתי אותה אל המציאות. מרגע שהזירה ישנה והכללים ישנם, הם כמו חלים עליי ומחייבים אותי לשחק אך ורק על פי כללי המשחק האלה, כאילו היה איזה כוח עליון שמכתיב אותם.

כשביקרתי אתכם הרגשתי שאנחנו מדלגים על שלב מאוד חשוב בדינאמיקה, על הפשטות. חשבתי לעצמי שמרגע שהגעתי, ופחות או יותר עד שהלכתי, השיחה התקיימה כמעט במישור אחד בלבד – אנשים והעולם, יאיר והעולם. הרגשתי לא נעים מסתיו ומסהר שאולי זה לא מתאים להן ומה כל השיחה הכבדה הזו בבית על הבוקר. ובכל זאת לא עשיתי עם זה כלום, כי הרי זה האוויר לנשימה שלי, זו זכות הקיום שלי, זו הסיבה לכך שאני בכלל יושב אצלכם בבית – הסיפור, הדילמות, הקושי, החושך. לא אפשרתי לעצמי לרגע לפעול מתוך מה שאני מרגיש כיוון ששוב לחש לי הקול הזה, שאיש לא יאהב בזכות האדם, המורכב, השלם, אלא יחפש את מה שנגע בו. ולא הצלחתי להחלץ מן התחושה. הבנתי את זה רק בערב, וזה התחדד לי במהלך סוף השבוע. לפעמים אנו מבחינים שחצינו קו רק מן העבר השני שלו…
שלחתי לך מכתב עם התחושות שלי וכתבתי לך שברור לי שהכוונות שלך טהורות ואמיתיות ונטולות אינטרס או מניע נרקיסיסטי. כתבתי לך גם שאני צריך ללמוד להיזהר ולשמור על עצמי, מכל מני אנשים, וגם ממך. אני רוצה לערוך תיקון קל, לוותר על חלק מהמשפט: אני מרגיש שעליי לשמור על עצמי תמיד, בכל סיטואציה, מתוך הפינות שאליהן אני דוחק את עצמי. יחד עם זה אני לא מרגיש שעליי להיזהר ממך. בחרתי לכתוב לך על כל זה ולשתף אותך מתוך תחושה פנימית ועמוקה שנוכל יחד להסתכל על האיש הקטן הזה שבי וללמוד לזהות מתי זה הוא שמדבר. אני סומך עלייך, ועליי, שנוכל יחד ליצור קשר אמיתי וחזק, שבו תראי אותי ואני רוצה לקוות שגם תרצי לבחור - בי, ביאיר, המצחיק לפעמים, והשטותניק, ששר כמו משוגע ורוקד ואומר בדיחות גסות ופוגע וציני לפעמים.
אני מרגיש שזה שלב קריטי ביכולת שלי להמשיך ליצור איתך שיחה, כתיבה, או כל דבר אחר. עליי להביא את עצמי, כפי שאני, אותנטי. אולי זאת הסיבה שהמפגש פנים אל פנים איתך היה לי משמעותי כל כך, שהרי שם יש דברים שאי אפשר להסתיר, שזה לא בשליטתי. שם המילים שאני בוחר בקפידה רבה הן לא אני ולא המיצג שלי. שם אני לא יכול להסתיר את ההבעה הראשונית, האינטואיטיבית, שמשתקפת במבט. שם את שומעת את הקול שהוא שלי, ורואה את הפנים שהם שלי, ואת הכיעור ואת היופי – שלי. לצערי, המומחיות שלי היא לדעת, גם במפגש, לדחוק פנימה את מה שה"מנגנונים" שלי מזהים כלא רלוונטי, ולהעצים את כל מה שעשוי לקדם את הדינאמיקה הספציפית שנוצרת.

אני לא יודע אם אני ברור, והייתי שמח אם נוסיף להעמיק בשיחה על זה. אני מגלה מיום ליום כמה הדפוסים שלי מוטמעים בי היטב, עמוק. אני מרגיש ספוג בהם כמו ספוג עמוס נוזל. ולא משנה כמה אני סוחט תמיד אמצא שאריות.

ועוד משהו אחד. אחרי שכתבתי לך את המכתב הרגשתי שלא תביני את מה שאני מנסה להגיד, הרגשתי שחטאתי לך בכך שלא הסברתי לך בשיחה את המחשבות המורכבות האלה שלי. ואכן פגעתי בך. זה משהו שאיאלץ להתמודד איתו וללמוד לקבלו, את העובדה שפגעתי באדם יקר מבלי להתכוון.

אני מצרף לך שיר שכתבתי לשיעור יצירה מוזיקלית במכינה. כתבתי אותו בהפסקה שלפני השיעור על סמך התחושות שהרגשתי באותו רגע.

השיר ממחיש בעיניי את התלות של המדיה הזו, הכתיבה, בקורא, ופחות בכותב, יותר באינטרפרטציה ופחות בכוונה המקורית בהכרח. אולי זה מועיל במשהו להבנה שלעיתים חשבנו שכתבנו משהו מתוך הסיפור הפנימי שלנו, ומסתבר לנו שהוצאנו אל העולם דבר אחר לחלוטין.

ואולי זה סתם שיר.

אוהב מאוד,

יאיר

—

לפעמים אני מרגיש

לא מובן

לא מוכן

מראש

ללב

קשה לעמוד

קצר ועוד

אחד

שעושה לי תחושה-

הכול מעורפל

וזר

הולך ברחוב

מסתכל לצדדים

השונים

מסתירים רגשות אפלים

שוב שכחתי לדרוש

ושכחתי ללבוש

ושכחתי לחשוש

כמו סרט

אילם

שהכול בו זז

ולא מדבר

וגם את זו:

אז בשבוע הבא, אתה מוזמן להצטרף אלי למפגש ראשוני של צוות הקריאייטיב של שלום עכשיו.

בוא נתרום במקומות שאנחנו מאמינים בהם. הנה אחת מהעבודות האחרונות של שלום עכשיו:

מקווה שתבוא ובכלל שתכתוב כבר גם….להית', יולי

מאז, התעוררה תקווה גדולה ובקיץ האחרון גיליתי שיש לזה קיום גם כאן, בארץ הקשה הזו.

לאהבה מסתבר, אין גבולות, היא לא דורשת מקום ולא זמן.  כאשר היא נוכחת, היא מתקיימת.

הרגע הזה, שלנו, היה במהלך מסיבה שנתית במקום העבודה של שתיהן.

והיום, כאשר שמש הציפה את החורף בתל אביב-יפו, נזכרתי בשמחה שקיץ 2012 מתקרב ודפני עוד תחזיר אותנו לרחובות.

אני לא מצליחה להוציא את הכאב שלך מהראש שלי.

ו-כמה קל להוציא את השמחה, שראיתי בך, מהראש.

הכאב הזה, הוא גם חלק גדול מה-סיפור שלי.

החדשות הרעות: זה לא נגמר.

החדשות הטובות: זה משתנה. זה משתפר. זה מתבהר ואפשר להתיידד עם זה. עם הכאב.

המדיטציה לימדה אותי להתבונן גם על הכאב מהצד.

נתנה לי להבין שאני זה לא הכאב, אלא שהוא שם רק כחלק ממה שאני. יש גם שמחה. יש חכמה ויש בעיקר המון אהבה.

למדתי לא להיות הכאב, כאשר הוא מגיע, אלא ללמוד לזהות אותו, לומר לו שלום ולהעמיק את ההיכרות האינטימית איתו.

כך, אני מונעת מהכאב את האפשרות להמשיך ולהתעלל בי.

כך, אני מצליחה לנהל את חיי הפנימיים ולא הם אותי.

כאשר הייתי בוכה, בגיל הזה, כמו כאן בתמונה, נהגו המבוגרים מסביבי לדרוש שאפסיק לבכות וגם טענו שאין לי סיבה לבכות.

כאשר המשכתי לבכות, הם נהגו לאיים שאם לא אחדל לבכות, הם ייתנו לי סיבה.

כמה טיפשים יכולים להיות אנשים מבוגרים; הם באמת חשבו/חושבים שילדים בוכים ללא סיבה?

ומבוגרים?

שלך, יולי

קראתי את מה שאת ויאיר כותבים. בטח. מאוד מסקרן. ואחר כך באו רגשות ותגובות. הרגשות הראשונים היו למכתבים של יאיר.

חשתי את הדיכאון. הקושי. הכאב. חוסר האונים. את העניין עם הכוחות. קראתי חלק בהתעמקות וחלק לא יכולתי. חשבתי שכל הכבוד לך. אני לא מסוגלת להכיל את הקושי.

אני קוראת את היחד של שניכם.

אחר כך כזיכרון מרחף שכאילו לא קשור לכלום, חשבתי שהכרנו כמו שאת ויאיר הכרתם. ונפגשנו פעמיים. ובכל פעם זה היה מעניין והשאיר טעם של עוד. הצעתי ואת נענית. ההיענות שלך מיוחדת.

נזכרתי שכשנפגשנו לראשונה, אחרי השלום והחיוך, לחיצת היד, והמבטים של מי את ואיך את נראית, והעיניים שלך, החזקות, שאלת אותי אם במקרה אני מכירה את אחותך. (ממש לא.)

והזיכרון המרחף המשיך ורפרף עוד, וחשבתי על השלכות. ואחר כך חשבתי על דברים אחרים.

ואני ממשיכה לקרוא. ומתבוננת בתמונות שלכם יחד. וזה מעניין. ואני חושבת שכיף לכם.

שאלת מה אני חושבת על זה.

חזרתי להכרות שלנו. ראיתי בך המון כוח, כאב, פתיחות ועניין. יש משהו מושך במה שאת כותבת, וכשקראתי, הרגשתי שאני רוצה לפגוש אותך ואולי ליצור משהו יחד. (אפילו לא העזתי לומר את זה. איזה כיף לך יאיר….).  את אלופה ממש, בלחזק ולעודד ליצור.

בעידודך פתחתי את הבלוג שלי. את מנוייה. ותמיד תמיד  מגיבה. זה כיף.

בימים אלה, אני מכינה סקצ'בוק (ספר רישומים) קטן, (שאשמח להראות לך… ) הכותרת שנתתי לו היא "קשרים". זה מה שאני אוהבת לעשות. לקשור בין רעיונות, בין או עם  אנשים, בתוכי ומחוץ לי.

בדרך כלל אנחנו לא מודעים להשלכות שאנחנו עושים. אנחנו מחפשים באנשים את המוכר לנו –  דברים נעימים וטובים וגם רעים וקשים. את בטח מכירה את ההרגשה שכשאנחנו פוגשים מישהו לראשונה, מסתכלים עליו חצי שנייה ומייד יודעים אם הוא מעניין אותנו וכמה, אם אנחנו לא סובלים אותו, או – שלא אכפת לנו ממנו.

אני חושבת שקל להשליך עליך. גם עלי. ואולי זה משהו שמחבר בינינו. זה קורה לי לעיתים כשאני פוגשת אנשים פנים אל פנים. וכשאני מבינה שיש השלכה, זה מרתק ומקסים אותי.

חשבתי למה לא נפגשנו שוב, והתשובה שנתתי לעצמי היא שאני עכשיו אמא לשני חיילים (בנים) והאנרגיה שלי פחותה.

עכשיו אני מחברת (או קושרת) את זה לחוויות הקשות והרעות של יאיר בצבא. מה שנקרא, השלכה שלי….

פוחי